הלהט של האמריקאים

בימים אלו, כאשר אמריקה מתמודדת עם בעיית הקורונה, כאשר הרבה אנשים עדיין מתים מדי יום מהמחלה ומיליונים נותרו ללא עבודה, כאשר בתי הספר מושבתים, האוניברסיטאות סגורות, התושבים ברובם מסוגרים בבתיהם, הרחובות בניו יורק ריקים, והסוף של המגפה לא נראה לעין, ניתן היה לצפות שתשומת הלב של אזרחי ארה"ב תהיה מופנית כולה להתמודדות עם הבעיות הרפואיות והכלכליות כבדות המשקל שהקורונה גרמה. להפתעת העולם כולו, האזרחים בארה"ב הניחו את בעיות הקורונה על אש קטנה, הפסיקו לטפל באבטלה, בבתי החולים הקורסים, ובמערכת החינוך המושבתת, והם כולם משולהבים ועסוקים באירוע הנורא שבו שוטר לבן רצח אזרח שחור ממינסוטה על לא עוול בכפו.

מדינה של 350 מיליון תושבים משולהבת כולה, ומעורבת באופן אינטנסיבי, באירוע הטרגי הזה. רצף ההפגנות האלימות לא פוסק, ועוצמת הרגשות הכועסים לא יורדת. מציאות בלתי מובנת זאת גורמת לי לחשוב כמובן על מדינת ישראל, על הרציחות הרבות והתכופות של נשים בישראל, ואני לא יכולה שלא להשוות את הלהט של האמריקאים לרצח אדם שחור אחד, להתעלמות ולחוסר התגובה של אזרחי ישראל לרצח עשרות נשים חפות מפשע. ואני שואלת, מדוע אצלנו כה אדישים לרצח עשרות נשים וגברים חפים מפשע, ואילו באמריקה מסרבים לעבור לסדר היום על רצח של אדם שחור אחד? מה יש באמריקה שמוציא מיליונים לרחובות לדרוש צדק לאדם שחור אחד שנרצח, ואצלנו האדישות חוגגת? כדי להבין את התופעה צריך לבחון את החברה האמריקאית בשלושה מישורים שונים: המישור ההיסטורי, המישור השלטוני והמישור החברתי. שימוש במשולש הכולל היסטוריה, מבנה שלטוני וחברה מאפשר את הבנת התהליכים החברתיים המתרחשים בארה"ב בימים אלו.

ראשית, הצלע הראשונה במשולש – ההיסטוריה. ארה"ב היא חברה הטרוגנית, המחולקת מבחינה היסטורית למדינות הצפון ומדינות הדרום (חלוקה שגרמה למלחמת האזרחים העקובה מדם). מדינות המערב, קליפורניה והשאר, הצטרפו מאוחר מאוד לברית מדינות אמריקה והן דומות למדינות הצפון באפיון החברתי-כלכלי. ההבדלים בין מדינות הצפון למדינות הדרום הם לא רק בתחום היסטוריית העבדות, אלא בעיקר במישור הכלכלי-חברתי.

אף שהשחורים בארה"ב מהווים רק כ-13 אחוז מהאוכלוסייה, במדינות הדרום מספרם גדול הרבה יותר. העבדות, שלאחר מלחמת האזרחים ב-1864 הוצאה מחוץ לחוק, הותירה את השחורים בדרום בעוני מבזה ובחוקי אפליה דרקוניים (Separate but equal). לפי החוק, השחורים נאלצו לחיות כאזרחים מדרגה שנייה, ועקרון השוויוניות בפני החוק לא הופעל לגביהם. הכאב וההשפלה שהביאה העבדות, לצד האפליה המתמשכת מבעבעים מתחת לפני השטח ומתפרצים בכל פעם כאשר לבנים, ובעיקר שוטרים לבנים, רוצחים שחורים או מתעמרים בהם, אפילו אם הם פורעי חוק. רבים באוכלוסייה הלבנה חשים רגשי אשמה כבדים ומזדהים עם קהילת השחורים, ולכן אנו עדים להשתתפות גדולה והולכת של אוכלוסייה לבנה בהפגנות האלימות של השחורים ברחבי ארה"ב.

וכאן אנחנו מגיעים לצלע השנייה במשולש – מבנה המערכת השלטונית. ארה"ב אימצה שיטת משטר פדרלית, ולפיה 50 המדינות השונות המהוות את מכלול ארצות הברית של אמריקה, נהנות מחופש ומעצמאות מרובה בניהול ענייניהן. למעשה, לרשות השלטונית הפדרלית יש סמכויות מעטות מאוד בניהול חיי היום יום של האזרחים. ניהול חיי האזרח נעשה על ידי השלטון המקומי, ולא על ידי השלטון הפדרלי.

הרשות המקומית, דהיינו המדינה, שולטת על מערכת החינוך, קובעת את תוכני הלימוד, ספרי הלימוד, הכשרת המורים, משכורותיהם, כנ"ל לגבי ניהול קרקעות המדינה, תכנון ובנייה. למדינה יש מערכת חוק ומשטרה שהיא שולטת עליה, ואפילו צבא משלה. לכל מדינה יש צבא (מילואים) שנקרא "המשמר הלאומי" והוא בפיקודו ובאחריותו של מושל המדינה שהוא גם המפקד העליון של המשמר הלאומי של המדינה.

זכור לי משבר שקרה כשהתגוררתי בארה"ב. בגרנדה שבדרום אמריקה היה ניסיון הפיכה קומוניסטית. הנשיא רייגן החליט לגייס את המילואים (המשמר הלאומי) של מדינת מיין ולשלוח אותם לחסל את ההפיכה, הוא פנה למושל המדינה (מפקד הצבא של מדינת מיין) בבקשה לשלוח את המשמר הלאומי של מיין לגרנדה. המושל סירב לבקשת הנשיא בטענה כי: "בגרנדה יש מלחמה, אני לא שולח את המשמר הלאומי שלי למלחמה".

העצמאות של המדינות ושליטתן בחיי היום יום של התושבים מתבטאת, למשל, באיזה גיל יכול אזרח לקבל רישיון נהיגה או רישיון טיס (בניו-מקסיקו הגיל לקבלת רישיון נהיגה הוא 15, בניו יורק 18) למעשה, הרשות הפדרלית שולטת על שלושה תחומים בלבד: גבולות, הגירה וביטחון. המבנה השלטוני והעצמאות הכמעט מלאה של המדינות מאפשרים שליטה מלאה של המדינה על המשטרה ועל המשמר הלאומי, והמדינה יכולה לתמוך בפעולות או בהפגנות שהרשות הפדרלית מתנגדת להן או תומכת בהן, אך המדינה יכולה גם להתנגד לפעולות אלו.

הנושא של שימוש במריחואנה הוא דוגמה מובהקת לעצמאות של המדינות. בקולורדו, כמו במדינות רבות אחרות, שימוש במריחואנה הוא חוקי אף שהחוק הפדרלי אוסר על כך. אי-אפשר להבין את תופעת ההפגנות האלימות ברחבי ארה"ב מבלי להבין את המבנה השלטוני המאפשר למדינות עצמאות בניהול ענייניהן. אפילו לתמוך באופן גלוי או סמוי בהפגנות האלימות.

הצלע השלישית במשולש שאותה חייבים לבחון כדי להבין את תופעת ההפגנות האלימות היא המישור החברתי/פוליטי. הקהילות הלבנות בדרום, אשר במשך מאות שנים התייחסו לשחורים כאל אזרחים מדרגה שנייה או אף נמוך מכך, התקשו להסתגל למציאות החדשה של שוויוניות לא רק בפני החוק אלא שוויוניות בכל תחומי החיים. דעות קדומות, דיכוי, חוסר רצון או חוסר יכולת נפשית לקבל את האחר, לקבל את השחור כשווה בין שווים, הובילו לתופעות של אפליה גלויה וסמויה נגד השחורים.

האפליה וההתעמרות בשחורים הגיעו לשיאן בשנות השישים של המאה הקודמת עם רציחתו של מרטין לותר קינג, מנהיג התנועה לזכויות האזרח ולשוויוניות של השחורים בארה"ב. חייבים להבין שבקרב האוכלוסייה השחורה מבעבעים כעס ותסכול עמוקים אשר מתפרצים החוצה כאשר קורה אירוע גזעני כמו רצח של אדם שחור חף מפשע, תופעה זו מעלה לתודעה של הקהילה השחורה את היסטוריית האפליה והדיכוי שממנה סבלו, ושחלקם עדיין סובלים מידי הלבנים ובעיקר מידי המשטרה הלבנה בארה"ב.

הקשר הבלתי אמצעי בין האזרח לשלטון המקומי שמתאפשר עקב המבנה השלטוני, גורם לאזרחים להרגיש שהשלטון המקומי אחראי באופן ישיר לפעולות האפליה והדיכוי, בעיקר של המשטרה המקומית. תופעה מעניינת היא הזדהות של קהילות לבנות גדולות עם קהילת השחורים, ובהפגנות שמתקיימות בימים אלו אנחנו אכן רואים אלפי לבנים צועדים יד ביד עם השחורים, ויחד הם מניפים את השלטים: "חיי השחורים חשובים".

כאשר האזרח האמריקאי יוצא לרחובות להפגין, הוא מכיר אישית את נציגי השילטון, והוא יכול להצמיד תמונה או שם לדמות שאחראית לרצח החפים מפשע. אין זה משנה אם רק אדם שחור אחד נרצח, הקהילה האמריקאית השחורה מרגישה ש"כל הרוצח אדם שחור אחד כאילו רצח את כל השחורים בעולם" (פרפרזה על המשפט "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו"). מתי נרגיש אצלנו "שכל הרוצח אישה אחת כאילו רצח את כל הנשים בעולם"? מתי נצא אנחנו בהמוננו לרחובות למחות על רצח נשים חפות מפשע??? אמריקה יכולה בהחלט להוות דוגמה בתחום הזה.