גידולים ממאירים במערכת הבריאות

"אין טיפש כבעל ניסיון", כותב איילנד בעמוד 87 של ספרו "במזל סרטן הערמונית". נדיר שבעל הניסיון המר עצמו אומר זאת. לו הוסיף בנימין נתניהו את המשפט הזה לסיכום קובלנותיו על מערכות התביעה הציבורית והאכיפה הלקויות מאוד שלנו, הייתי מצטרף לחוג מעריציו. אולי נזכה לכך כשימוצו ההליכים נגדו. בינתיים אסתפק ברשמיי על ספרו של איילנד, שבו הוא שוטח את קורותיו בהתמודדות עם סרטן הערמונית, ומצביע על לא מעט כשלים ונקודות עיוורון של מערכת הבריאות שלנו.

איילנד מקפיד לצמצם את הדיון לתחום האורולוגיה והאונקולוגיה, כמתבקש מנושא הספר, אבל הספר עשוי לתת טלטלה עצומה לכל לקוח פוטנציאלי של רופא מומחה ומנתח לסוגיהם. איילנד מוכיח בכתיבתו אומץ רב באשר ליחסיו עם עולם הרופאים המומחים, עוד בטרם מוצו. איגוד האורולוגים הוא אינטרסנט מובהק, אומר איילנד לעיתונאי רן רזניק ב"ישראל היום". על כך מגיב דובר האיגוד לקונית, שהם מחויבים רק לבריאות החולים. אך המושג "בריאות" מנקודת מבטו של הפציינט מקיף ממלכה שלמה של ניהול סיכונים, כפי שאיילנד מיטיב לתאר ולנתח מנקודת המבט של תחום מחלתו הצר. ואילו הרופאים הם חלק פעיל במירוץ הקפיטליסטי, אחרי כוח, שררה, כסף ויוקרה.

הרופאים מחויבים רק לבריאות החולים, כך הם אומרים, ובכך יוצרים אשליה של זהות אינטרסים בין הרופא והפציינט. זהו תרגיל שיווקי מובהק, ובתחום של יחסי רופא-פציינט התרגיל הצליח עד כדי כך שבעלי מקצוע אחרים לימדו עצמם לשאול את הלקוח הספקן והדעתן, בטון נעלב, אם גם עם הרופא שלו הוא מתווכח. החולה, בחולשתו הפיזית או בנמיכות רוח אסונית, מעביר לרופא את הזכות לייצג אותו במפגש האינטרסים האלים ביניהם. נעיר כי הורה מעביר את האחריות על בריאות ילדו לרופא כמעט אוטומטית. איילנד משרטט את מפת האינטרסים של הרופאים כפי שלמד על בשרו, כאמור. זה בין כסף לבין המון כסף. רובו מועבר מקופות החולים לבתי החולים ולכיסי הרופאים המומחים. הפציינט והרופא אמנם מאוחדים באינטרס משותף מול הקופה הקמצנית, אך מפת האינטרסים של הפציינט היא רב-מימדית מכדי לשרטטה, ולפציינט עצמו קשה להשיגה, עד שלעיתים התערבותו הגסה של גורם מטפל מוצדקת. הניסיון מראה שכאשר הרופאים נאלצים לעבור לתפקיד הפציינטים או בני משפחתם, הם משוטטים לא פחות ואולי אף יותר מן ההדיוטות. זאת כי מצד אחד הפנימו את התרבות הרפואית הפגומה והם אף מזדהים איתה, ומצד שני הם סיגלו לעצמם במהלך התמקדותם המקצועית צרות אופקים אופיינית.

אלא שבכך לא תם הבלבול, כי הפציינט נאלץ להתמודד גם עם פערים בין המלצות המומחים, מנתחים לעומת רדיולוגים במקרה של איילנד, ולכן חייב פעם אחת לפחות להגיע להחלטה עצמאית. נעיר כי בשלב זה נכנסים גורמים לוביסטים באופיים על מנת ליישר את ההדורים. הרב פירר הוא דוגמא מובהקת לשכאלו. פעילותם ראויה לתחקיר ולרשימה מלאה.

בחלק העלילתי של הספר איילנד מצביע על מקרים שהמומחים הסתירו ממנו מידע קריטי, הסתרה שהתגלתה בדיעבד כמגמתית או רשלנית. הקושי האמיתי של החולה להתמודד עם עומק צרותיו אולי נותן גוון של חמלה להסתרת מידע זו, אבל בעמוד 92 איילנד מוסיף הבחנה עמוקה יותר. המערכת, כשיטה, אוטמת את עצמה מלראות. אוסיף דוגמה: התערבות כירורגית עשויה לרפא סרטן כל עוד זה לא נגע בבלוטות הלימפה – שאז הסרטן הינו גרורתי. במצב זה כמעט כל כריתה ממוקדת – של שלפוחית שתן, של חלקים חיוניים במערכת העיכול, של בלוטת הערמונית, של שד – אינה אלא תוספת סבל מיותרת למי שזמנו קצוב. אבל המנתחים והמערכת התומכת נמנעים מלדגום בלוטות לימפה לפני הכריתה. הצעה או שאלה ברוח זו נדחית בבוז. בלוטות הלימפה נדגמות אגב הכריתה ועוברות ביופסיה זמן ניכר אחריה.

בעקבות תכנית של רביב דרוקר עם איילנד על תלאותיו, אריה אלדד כתב מאמר תחת הכותרת "כרופא אני מבקש להודיע: כתב האישום של גיורא איילנד מוצדק ביותר" ("מעריב", 5.1.2019). עם זאת, הפקת הלקחים של אלדד לוקה בחסר. כל נגיעתו המקצועית בנושא של איילנד מתמצה באמירה אופיינית שהוא רופא ומנתח עור. ידיעתו בתחום המדובר אפסית. עיקר המאמר בסיפורו הנלהב על מחלקת הכוויות שהקים בבית החולים "הדסה", בכישרון, בחריצות ובמסירות, ב-1994. כשחזר לצבא ב-1998 גברו שיקולי תאוות הבצע של בית החולים והמחלקה הפכה למחלקה לניתוחים אסתטיים. כשעיינתי בקורות חייו של אריה אלדד מצאתי שחזר מן הצבא לנהל את אותה מחלקת עור מסורסת ומושחתת עם סיום שירותו כקרפ"ר בשנת 2000. זה דורש הסבר. הרי לכם ההבדל: איילנד מתחיל בפשעי הרופאים כבעל ניסיון מר ומגיע לליקויי המערכת בשלב הלקחים, ואילו אריה אלדד, כרופא, מנהל, קצין וג'נטלמן, בריא כשור יש לקוות, אינו נוגע כמעט בבעיות אתיות של רופאים, אלא אולי בעקיפין, בדוגמה לפגעי הרפואה הפרטית במקרה של השתלת עור לילד שנכווה. בהערת אגב, בזכות איילנד למדנו שאריה אלדד הוא סוציאל-דמוקרט, אם לא שמאלה מכך, תחת החזות הימנית שלו.

בעמוד 71 נפתח פרק ההיבט הציבורי של הספר ובו גם הצעות לתיקון המצב. רגולציה לא תועיל אלא כדי למנוע מחדלים של אחים ואחיות, צוותי ניקיון וסגל זוטר, שכן הרגולטור דואג לבכירים. הרופאים המומחים והמנתחים מביאים הרבה כסף לבתי החולים, ולכן יוקרתם רבה ומעמדם גבוה. הרגולטור של היום חושב על הקריירה של מחר. בתרבות הרפואית שלנו מובנית ומשגשגת רגולציית שוק כלהלן: בשלב שערוך הנזקים מתייצבים רופאים מומחים בפני הפציינט – ואם מת, אז בפני משפחתו – על מנת לעודד תביעת פיצויים. הם צפויים להעיד לטובתו כמומחים בשכר גבוה. הנה כי כן המערכת הרפואית ניזונה לא רע גם ממחדליה. הופעה של עדים מומחים מטעם הצדדים בבתי המשפט היא תועבה הראויה לרשימה מלאה. כתוצאה מכך הביטוחים המקצועיים, מחויבי חוק, מתייקרים כל העת ומחירם מתגלגל דרך הקופות על האזרחים.

תוצאה חמורה פי כמה, ופחות ברורה לעין, היא נטייה של המטפלים להיצמד לפרוטוקולים. למשל במנות כימותרפיה הניתנות לחולי סרטן, כמעט תמיד ניתן להוריד מינון. המלצה כזו יקבל הפציינט בפנייתו ליועץ שאינו מחויב לטיפול. אך כשיחזור אל הרופא המטפל עם הצעה למינון מופחת יידחה בהסברים מצוצים מן האצבע. החולה במצב זה כמעט תמיד חסר כוח לעמוד מול המטפל. לעיתים קרובות הטיפול הכימותרפי מופסק בשל תופעות לוואי חריפות, ולכן למינון מופחת של תרופה יש משנה חשיבות.

איילנד מגדיל לעשות ומציין שהניתוח שעבר תועד בווידאו. כך ראוי, ומוטב שכל פציינט ידע לדרוש לפני הניתוח שיהיה תיעוד ושההקלטה תישמר. הרי המנתח ובית החולים ערים לאפשרות שייתבעו על נזקים. אז יש משהו טוב ברגולציה הזו. עם זאת, בעניין זה מתגלה נקודת עיוורון של איילנד עצמו, ונראה שהוא שוכח שגם בחיל האוויר או בלשכת שר הביטחון יודעים למחוק סרטי וידיאו ולהעלימם. עוד נקודה לחובתו מתגלית בעמ' 97, שם הוא תופס עמדה מתגוננת מול טענה היפותטית שאפשר שתופנה נגדו – מי שמך לדבר על מערכת הבריאות ומה הרקע שלך. בתשובה הוא מנפנף ביכולותיו המוכחות כראש אגף מבצעים בצה"ל. אך בכך הרי הוא מתרחק מהפציינט המצוי, ומחליש את אחיזתו בתפקיד הנאצל שלקח לעצמו בספר, של הטיפש הטוב העומד בעוז מול הרופאים.

תמיהה נוספת התעוררה בי בעמוד 93, כשאיילנד אומר כי צמד המטפלים הפרופסורים גת וגורן טוענים שהצפת הערמונית בטסטוסטרון מייצרת סרטן. איילנד מוסיף שאין הסבר אחר להיווצרות סרטן הערמונית. למיטב ידיעתי, אין היום שום ניסוי שניתן לחזור עליו, קרי ניסוי מדעי, ההופך תא רגיל לממאיר מכל סוג שהוא. היה ויכונן, תהיה זו פריצת דרך דומה לזו שחולל קוך בסוף המאה ה-19 עם גילוי תהליכי ההדבקה של השחפת. לא פחות. מצבו הירוד של המחקר המדעי בתחום הסרטן ראוי לרשימה נפרדת.

איילנד אינו חוסך את שבטו גם מהאגודה למלחמה בסרטן. כל עניינה של האגודה, לפי איילנד, הוא גיוס כספים. לכן היא מאמצת את תרבות המערכת השטופה ברדיפת בצע וטורחת להעלים את מחדליה ולהציג מצגת שווא של התקדמות מדעית ודאגה עמוקה לבריאות החולים. כפי שממחיש חיבורו של איילנד, לו פחות כסף השתולל במערכת היא אולי הייתה מיטיבה את דרכיה. צרות האופקים המקצועית של הרופאים שאיילנד מלין עליה היא דוגמה לפרי ביאושים כללי של תרבות קפיטליסטית. להרחבה בעניין אני ממליץ לפנות ל"המסה על התפוררות הערכים", שפרקיה שזורים בחלק השלישי של הטרילוגיה "הסהרורים" של הרמן ברוך מ-1930, המפתחת את התזה הזו ברוחב דעת עצום.