הביצועיזם ניצח את העקרונות

שבעים ושתיים שנותיה של מדינת ישראל, הן סיפור אדיר של הצלחה ביצועית בכל התחומים, שאין לו מקבילה היסטורית, אך גם סיפור של אסטרטגיה לקויה ותכנון כושל. מדובר בשילוב פרדוקסלי המצביע אולי על מיוּתרוּת האסטרטגיה והתכנון, שהן נגזרות של האינטלקטואליזם, ואולי על אפשרויות שלא נוצלו. במבט לעתיד אין היום בישראל דילמה חשובה יותר שעלינו לפתור, שהרי שילוב בין מצוינות אינטלקטואלית למצוינות ביצועית יכול לנטרל את האיומים הצבאיים והמדיניים על המדינה, ויכול להבטיח סופית את קיומנו כ"עם סגולה" על פי חזונו של בן-גוריון. במאמר זה אבקש לתרום את תרומתי הצנועה להסבר ההצלחה המבצעית ולכשל התכנון האסטרטגי.

היישוב העברי והתנועה הציונית הגיעו למלחמת העצמאות בלי אסטרטגיה ברורה, בלי ניסוח ברור של מטרותיהם המדיניות והצבאיות, ובלי כל תוכנית להתאמת האמצעים הלאומיים למטרות אלה. במילים אחרות, למנהיגי היישוב לא הייתה תורת ביטחון לאומי, אם כי אחדים מהם הגדירו כך את תפיסותיהם בתחומים הללו.

למחדל הזה היו סיבות אחדות: האידיאולוגיה האנטי-ביטחוניסטית של הסוציאליזם הציוני; הפלורליזם הפוליטי והאידיאולוגי ששרר בתנועה הציונית ביישוב וגם במפלגות הסוציאליסטיות, וגרם לחילוקי דעות עמוקים בתוך המנהיגות הקואליציונית ולהקדשת מרבית האנרגיה האינטלקטואלית לנטרול היריב הפוליטי ולא לגיבוש אסטרטגיה רבתי לנטרול האיומים החיצוניים; הליקויים בהליכי קבלת ההחלטות וקביעת המדיניות, וכן חוסר ידע והיעדר מסורת של עבודת מטה אסטרטגית ברמה לאומית.

מצב זה קיים בישראל גם בעת כתיבת שורות אלה, שבעים ושלוש שנים אחרי פרוץ מלחמת העצמאות, בין היתר כי פרטי המחדל הוסתרו, לקחיו לא הופקו ומנהיגי המדינה ממשיכים להיאבק אלה באלה. בעשור שבין 2011 ל-2020 עוסקים המערכת הפוליטית והשיח הציבורי בישראל בתהליכי הפללתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ועוד היד נטויה. עיסוק אינטנסיבי זה שאב אנרגיה אינטלקטואלית רבה שהייתה חיונית להבטחת שרידותה של מדינת ישראל. מדובר בתרבות העיירה היהודית המזרח אירופית בגולה שמנהיגיה הניחו כי את האויב החיצוני ינטרל הפריץ. את המחיר שילם עם ישראל בשואה. זאת התרבות שספגו בן-גוריון וחבריו בנעוריהם, אותה הם עיצבו ביישוב היהודי ובמדינת ישראל הצעירה ואותה הם הורישו לדור הפלמ"ח שירש מהם את ההנהגה.

על פי האידיאולוגיה הביטחונית המוצהרת של הסוציאליזם הציוני, לפני קום המדינה, שהובאה מרוסיה הצארית ומברית המועצות בלי ביקורת, ובייחוד של המפלגה הדומיננטית בו – מפא"י – הרי השגת מטרות לאומיות ומדיניות, באמצעות מלחמה, היא פסולה, ורק מלחמת מגן, מלחמת "אין-ברירה", היא לגיטימית.

שמו של ארגון ה"הגנה" העיד על אופיו: בחמש-עשרה שנותיו הראשונות היה זה ארגון מיליציוני-הגנתי, שנועד לשמור על הרכוש ועל הנפש, עד אשר יגיעו למקום התקרית כוחות צבא ומשטרה בריטיים. בשנים ההן לא בנתה ה"הגנה" יחידות בעלות יכולת התקפית. התיאום בין כל המחוזות והפיקוד עליהם היה רופף. ב-1936, שנת תחילת ה"מאורעות" (אינתיפאדה), נעשה ארגון ה"הגנה" התקפי ותוקפני יותר משהיה קודם וזאת בעקבות מהפכה מלמטה, אך גם אז לא נטש הפיקוד העליון שלו את האידיאולוגיה ההגנתית, לפחות רטורית. היחידות הנודדות ב-1936, הפו"ש (פלוגות השדה) ב-1937 והפו"ם (הפלוגות המיוחדות) ב-1939 צמחו כתגובה למצב הביטחוני וללחצים של המפקדים הקרביים, מלמטה.

בתחילת "המאורעות" לא מיהרו הבריטים לדכא את הפיגועים, והאקטיביסטים היהודים סירבו לספוג מכות בלא תגובה. לקצין הבריטי אורד וינגייט, שהפעיל טרור שלטוני נגד הטרור הערבי, הייתה השפעה רבה על ה"הגנה". גם הפיגועים היזומים הזעירים של ארגון אצ"ל הרביזיוניסטי, סייעו לאקטיביסטים של "הגנה", בוויכוח הפנימי – נראה שאחדים מראשי היישוב וממפקדי ה"הגנה" חששו שמא יערקו צעירים מהממסד ומה"הגנה" למפלגה הרביזיוניסטית ולאצ"ל, עקב מדיניות ההבלגה (דבר שאכן קרה).

כך או כך, בן-גוריון וחבריו, נסוגו, בתחום המעשה, מאחדים מעקרונותיהם, אף שלא ויתרו עליהם להלכה, וכך נמנעה עריקה רבתי משורות התנועה. כמו כן הקצינו היחסים בינם לבין הרביזיוניסטים שנחרדו מצביעותם של בן-גוריון וחבריו. זוהי אחת הסיבות לעוינות העזה בין שתי האסכולות הללו ביישוב, שהשוני ביניהן בנושא היחס לערבים לא היה רב, ואף הצטמצם במשך השנים; ראשי המפלגות הסוציאליסטיות הטיפו להבלגה ולתגובה צמודה, אבל פעולות התגמול של ה"נודדות" והפו"ש לא היו צמודות לפיגועים, ולא תמיד פגעו דווקא באנשי הכנופיות. פעולות תגמול אלה דרדרו את היישוב למאבק כולל נגד הערבים.

תופעה זו נשנתה, ואף החריפה ב-1945, כשהצטרפה ה"הגנה" למלחמת הטרור של אצ"ל ולח"י נגד הבריטים, והקימה – יחד עם שני ארגונים אלה – את "תנועת המרי העברי". החטיבה הסדירה של ה"הגנה", הפלמ"ח, הייתה פעילה מאוד בלוחמה זו. מהלך זה לא הגביר בהרבה את לוחמת הטרור בבריטים כי הפלמ"ח פגע במתקנים חיוניים ולא באנשים. לעומת זאת הוא פגע בהכנות הבלתי מתוכננות למלחמת העצמאות כי הפלמ"ח התמקד בלוחמה זעירה והזניח את הלחימה הסדירה. עם זאת הוא חשף את צביעות ביקורתם של בן-גוריון וחבריו במבצעי הטרור של אצ"ל ולח"י.

במחנה הסוציאליסטי וב"הגנה" התחולל תהליך לא מתוכנן של רביזיוניזציה ומיליטריזציה, אך לא נִלְוו לו חשיבה אידיאולוגית וביקורת עצמית. כשפרצה מלחמת העצמאות היה פער גדול בין ההלכה המתונה לבין המעשה התוקפני והטרוריסטי. "התורה שבכתב" של חבורת בן-גוריון נועדה לציבור ולפולמוס, ואילו "התורה שבעל-פה", שמאפייניה היו מיליטריסטיים, הייתה ידועה למעטים בלבד, ולא הייתה מובנת למבצעיה. במילים אחרות, הבנגוריוניזם סבל מדיסוננס קוגניטיבי ומסכיזופרניה בנושא הביטחוני.

לתנועת העבודה לא הייתה תורת ביטחון לאומית ריאלית. ברמה האידיאולוגית נקבעה הלכה: מותר להשתמש בכוח צבאי רק לשם הגנה, לכן אין לתכנן משימות צבאיות שאינן הגנתיות. לכאורה, הייתה זהות בין המטרה הלאומית – המשך הקיום, ובין המשימה הצבאית – הגנה על המשך הקיום (על הרכוש ועל הנפש); למעשה, יזמה ה"הגנה" פעולות צבאיות התקפיות, אך הן היו למען מטרות הגנתיות. השתלטות על שטחים ושינוי מצבים דמוגרפיים לא תוכננו כיעדי משימות צבאיות – כיבוש שטחים מידי הערבים וגירוש תושביהם – אלא קוטלגו בסעיף ההתיישבות האקטיביסטית.

הסוציאליסטים התעלמו מהקשר שבין ההתיישבות האקטיביסטית לבין היוזמה ההתקפית, ומנהיגיה היו מאשרים, לאחר מעשה, את הפעולות שנגדו את ה"תורה שבכתב", ותאמו ל"תורה שבעל-פה", וכך הפכה התקפה מקדימה ביוני 1967 למסע כיבוש שטחים ולמפעל ההתנחלויות אחרי המלחמה. רק לאחר המהפך הפוליטי ב-1977 החל השמאל הישראלי לחזור למקורותיו הפציפיסטיים והפוסט-לאומיים, ואז גם נחשפה העובדה שמשקלו הפוליטי בקרב יהודים בישראל הוא זעיר.

מפקדי ה"הגנה" הבחינו בדו-ערכיות זו של מנהיגי התנועה ושל מפקדיהם הבכירים, ולמדו לחיות איתה. רובם לא התמרדו ולא פרשו, אלא סיגלו לעצמם גישה אנטי-אינטלקטואלית ואנטי-תכנונית, בתחום הביטחוני. הם זלזלו במרות הלאומית ובמשמעת הצבאית, שהרי אנשי הפיקוד העליון אינם מתכוונים למה שהם אומרים, והתכנון והחשיבה האסטרטגית הם נחלת המנהיגים "הזקנים" ו"הצבועים", ולעומת זאת רחשו כבוד רב לחוכמת הביצוע, לפתרונות השכל הישר, לאלתור ולאינטואיציה, והאמינו שסגולות אלה – אשר סייעו ל"נודדות" ולפו"ש בשנות השלושים, ולפלמ"ח בשנות הארבעים – הן שתסייענה ל"הגנה" להשיג את יעדיה גם במלחמה הממשמשת ובאה.

מפקדי ה"הגנה" גם סברו שאין צורך בניתוח אסטרטגי ובתכנון לאומי כולל. המפקדים הקרביים מהפו"ש ומהפלמ"ח היו המפקדים הבכירים של ה"הגנה" לקראת מלחמת העצמאות. מי שהיו אנשי הדרג הטאקטי ב-1936 וב-1945, מילאו תפקידים אופרטיביים ואסטרטגיים ב-1948, אך המשיכו לחשוב ולהתנהג כמפקדים טאקטיים. ה"ביצועיזם" היה קנה המידה להערכת איש הצבא ב"הגנה", ואחר כך בצה"ל.

בגלל היעדר תפיסה ביטחונית ריאלית במפא"י – המפלגה הדומיננטית בתנועת העבודה וביישוב – משכה "התנועה לאחדות העבודה" האקטיביסטית, שפרשה ממפא"י, רבים מהלוחמים הצעירים שנטו לכיוון התפיסה הביטחונית הרביזיוניסטית, אבל ביקשו להישאר סוציאליסטים בתחום החברתי. באידיאולוגיה של "התנועה לאחדות העבודה" הייתה סתירה פנימית שהצעירים הביצועיסטים לא הוטרדו בגללה. הסיסמאות האקטיביסטיות של יצחק טבנקין דיברו אל ליבם יותר מהרטוריקה המתונה של מנהיגי מפא"י.

"התנועה לאחדות העבודה" התאחדה עם "השומר הצעיר" המרקסיסטי (אז) ב"מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם) בינואר 1948. מפ"ם הייתה הסיעה השנייה בגודלה בכנסת הראשונה והאופוזיציה הראשית לממשלת בן-גוריון והזדהתה בכל תחום עם ברית המועצות. את שותפיה איחד העיקרון "רק לא בן-גוריון", בדומה למרכיבי "כחול לבן" היום, אחרי שבעים ושתיים שנים. לכן היא התפרקה והתפלגה אחרי שבע שנים, כפי שהתפרקה "כחול לבן". אז כמו היום: הביצועיזם ניצח את העקרונות.