על ערכו של הספק

רבים סוברים שהוודאות המוחלטת המדעית התערערה בעקבות פיתוח המכניקה של הקוואנטים, למשל עם גילוי יחסי אי-הוודאות של הייזנברג. מי שסובר כך אינו מעורה בתולדות החשיבה המדעית. לאמתו של דבר, הספק התלווה למחקר המדעי מראשית דרכו. אמנם "המהפכה המדעית" יצאה לדרך עם רצון להגיע לתובנות מובהקות ומבוססות להבנת הטבע, תובנות משכנעות שקשה היה לערער עליהן, אבל חיש מהרה התברר שללא הטלת ספק, המהפכה המדעית לא תצליח לממש את מטרתה.

קארל פופר, בספרו "החיים, כולם, הם פתירת בעיות" (באנגלית, 1994) טען שהרעיון העיקרי שעומד בבסיס המדע הוא העיון הביקורתי – עיון המבוסס על הטלת ספקות. לפי סקירתו, מושג העיון הביקורתי התפתח מימי יוון העתיקה, דרך ימי הביניים ועד לימינו. למשל תאלס, בן המאה ה-6 לפני הספירה, שנחשב לפילוסוף היווני הקדום ביותר, היה נוהג לדרוש מתלמידיו להטיל ספק בדבריו ולא לקבל אותם רק משום שהוא אמר אותם, אלא לנסות להביא עדויות או טיעונים שיסתרו את מה שהוא לימד. בימי הביניים המשיכו בשיטה זו הלמדנים, תלמידי הסכולסטיקה. אחד המפורסמים שבהם היה תומאס אקווינס, ששיטתו נלמדת עד היום. לאמתו של דבר, אלה המתכוננים לבחינות הכניסה ללימודי התארים המתקדמים במדעים באוניברסיטאות בכירות בארה"ב (בחינות GRE) נדרשים ללמוד את שיטתו של אקווינס וליישם אותה במטלות הכוללות כתיבת דיון. דיון ביקורתי דורש טענות וטענות נגדיות ולעולם איננו מבוסס על טענות בעד בלבד.

בהתפתחות המדע אפשר להבחין במגמה הבאה: מצד אחד, פותחו תיאוריות שהיקף תחולתן גדל עוד ועוד, והיה קשה יותר ויותר להפריך אותן. מצד שני, קידום המדע דרש שימוש בחוש ביקורתי עילאי, שתבע מכל מי שמבקש להציע תיאוריות חדשות להעמיד אותן במבחנים מדוקדקים יותר ויותר. לדוגמה, בביסוס נכונותה של תיאוריה המתחרה באלקטרודינמיקה הקוואנטית, נדרשים בירורים רבים ביחס למכניקה, לאור, לאלקטרוניקה, למגנטיות ולכימיה. האלקטרודינמיקה הקוואנטית מספקת הסברים לתופעות רבות בכל התחומים האלה, ולכן ניסוי אחד לא יכול לבדוק או לאשש תיאוריה מתחרה. במשך מאה שנים הוטל ספק בתקפותה ונערכו ניסויים רבים שהעמידו אותה במבחן העובדות, וכולם רק הראו שתיאוריית האלקטרודינמיקה הקוואנטית תקפה. היות שהיא הייתה מוזרה ביותר, ניסו רבים להכשיל אותה, אך אף אחד מהם לא הצליח. כיום, תלמיד לתואר שלישי בפיזיקה השואף להרחיב את הפיזיקה במגמה של מכניקת הקוואנטים, חייב לדעת את כל התחומים האלה שבהם היא הצליחה ואת כל הניסויים הכושלים שנעשו להפרכתה. למרות כל זאת, הפיזיקאים – לרבות מי שהמציא שיטות חישוב של התיאוריה המוזרה הזו, הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן – לא היו מעלים על דעתם שהאמת של תיאוריה זו היא מוחלטת. כאשר אנו עוסקים במדע שאמיתותיו נבחנות על ידי הניסיון, אנו חשים לפני כל ניסוי כעומדים למשפט בפני חבר מושבעים בעל כוח עליון, כי תמיד ייתכן שטעינו.

מלבד בחינת העיון הביקורתי, כל תיאוריה מדעית נבחנת על ידי תצפיות. מה שאינו ניתן לבחינה כזו אינו נחשב למדעי. בספר "המשמעות של כל זה: הרהורים של מדען אזרח" מאת ריצ'רד פיינמן (תרגום: יונתן פרידמן, הוצאת מחברות לספרות, זמורה בע"מ, 1999) פורסמו שלוש הרצאות של המורה לפיזיקה המשובח בכל הזמנים. הרצאות אלו היו מיועדות לקהל הרחב ובהן ניסה פיינמן להסביר את אופיה הביקורתי של החשיבה המדעית מראשיתה. בפרק הראשון בספרו זה הוא הסביר את עקרונות החשיבה המדעית. הוא טען שמספיקה עובדה אחת היוצאת מן הכלל כדי להפריך את הכלל שעומד למבחן מדעי. ולכן מה שמעניין במחקר מדעי אלו הם היוצאים מן הכלל, וזאת משאת נפשם של החוקרים. הם מחפשים, בכל חרך ובלי הרף, עובדות הסותרות תיאוריות מקובלות. הם אינם מעוניינים באיסוף עדויות התומכות בהשערות שנבדקו כבר. כי "המדען אינו מנסה להימנע מלהראות שהכללים אינם נכונים; ההתקדמות והדברים המלהיבים נמצאים בדיוק בצד ההפוך. הוא מנסה להוכיח שהוא טועה, מהר ככל האפשר." (שם, עמ' 24). לכן הניסויים במדע בדוּק כמו הפיזיקה לא יחשפו בקלות, או במקרה, תוצאות מעניינות. כל הכיוונים שעולים על הדעת כבר נבדקו. וגם כאשר תוצאות כאלה מתגלות ומתמידות, יש צורך בתבונה ובדמיון מדהימים כדי שיוצאים מן הכלל אכן יקבלו מענה מהפכני שיסדר את חשיבתנו. כך היה עם תורות היחסות וכך קורה עם האלקטרודינמיקה הקוואנטית, "התיאוריה המוזרה של אור וחומר" – ככותרתו של ספר נוסף של פיינמן (תרגום: דודו פונדק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988).

פיינמן המשיך וטען שהספק הוא תנאי הכרחי לקִדמה המדעית. הקדמה המדעית איננה נובעת רק מתצפיות, כי לא נוכל להגיע לרעיונות חדשים אם אין לנו ספק במה שאנו יודעים ואיננו מודים בבורות האפשרית שלנו. אינך בודק ואינך בודקת, אלא אם יש לך ספק בתוצאות הבדיקה. כאשר אין לך ספק, ידיעתך תספק אותך, אין סיבה לבדוק ולכן גם אין סיכוי לחדש דבר.

פיינמן סיים את הפרק בהיגדים הנרגשים האלה: "החופש הזה להטיל ספק הוא עניין חשוב ביותר במדעים, ולדעתי גם בתחומים אחרים. זו תוצאה של מאבק. היה זה מאבק על כך שיהיה מותר להטיל ספק, להיות לא בטוח. … אני מרגיש אחריות כמדען היודע את הערך הגדול של הפילוסופיה הטובה של אי-הידיעה, וההתקדמות שהיא פרי חופש המחשבה. אני מרגיש אחריות להכריז על הערך של החופש הזה וללמד את תלמידי שאין לחשוש מספק, אלא לברכו כאפשרות של פוטנציאל חדש לבני אדם. אם אתם יודעים שאינכם בטוחים, יש לכם סיכוי לשפר את המצב. אני רוצה לתבוע את החופש הזה למען הדורות הבאים." (המשמעות של כל זה: הרהורים של מדען אזרח, עמ' 33–34). כותרת הפרק היא "חוסר הוודאות של המדע".