גם החתול שומר מרחק בימים אלו

בבוקר היום הראשון לפניקת הקורונה, כשהודיעו על סגירת בתי-הספר, הגנים, הספריות ושאר מקומות, שלא נדע, אמר נכדי שחף לאימו: "אימא, אני ממש לא אשרוד את הקורונה הזאת, בלי… בלי, 'הארי פוטר', כי אין לי את הספר החמישי". אימו הטובה מיהרה עימו מיד לחנות הספרים שנותרה פתוחה, למרבה המזל, לקנות את הספר שטרם קרא.

כשהתבשר הסב, ביום התשיעי לפניקת הקורונה, כי הוכרז על עוצר כללי ואיסור יציאה מהבית, הוא שאל: "האם אני יכול לצאת לגינה שלי, לטייל עם החתולה שלי, ביסלי, מסביב לבית?"

אני מאושפז בבית חולים. אחד האחים במחלקה העליב אותי והתנהג בגסות כשטיפל בי. הוא אומנם התנצל בחצי-פה, אך המשיך להיות עוין. החלטתי שאני מוותר על כל קשר עימו, והדבר לא נעלם מעינו של איש במחלקה. נראה שהוא הרגיש רע, כמוני, ובאחד מימי הקורונה, עצרני במסדרון, התנצל, ניסה להסביר עצמו וביקש לפתוח דף חדש. הסכמתי לעשות סולחה, ועמדתי ללחוץ יד, אך נזכרתי שיש איסור נגיעה בימי הקורונה. אמרתי בצחוק שאסור להתנשק, אך מותר ל…חבק מרחוק, ואז הוא פרש ידיו וחיבקני מרחוק חיבוק חברי.

אני יושב בלובי הכניסה למחלקה. לובי רחב ידיים שתקרתו כמדומה בשמיים. ספר סיפורים פתוח לפניי, אך איני מצליח לקרוא אף לא שורה אחת – יותר מדי סיפורים מתגלגלים לפניי, מעניינים, מרתקים יותר, על בני אדם חולים ובריאים, הולכי-על-שתיים ומתגלגלי על ארבע. אך מכולם שבה את ליבי אחד הולך על ארבע, עם זנב, שחיפש פירורים ומציאות. הוא היה במרחק של כמה עשרות מטרים ממני, והימרתי ביני לביני אם ישמע אותי, בהמולה האנושית שמסביב, ויבוא אליי. הפקתי קולות שפתיים בנוסח פס-פס-פפס הידועים כקריאה בין-לאומית בין אדם לחתול. והנה, הוא זקף אוזנו וצודד פניו לכיווני, וכמו טיל מיהר אליי. הוא נתלה על גלגל הכיסא שלי, שואל מן הסתם מה יש לי להציע לו. כיבדתיו בשתי חתיכות במבה. הוא רחרח, תוהה אם זה כל מה שיש לי להציע לו, התכבד כדי שלא להעליבני, ואחר פנה לשדה מרעה מבטיח יותר. הבטחתי להביא לו גבינה צהובה למחרת בבוקר. אך למחרת התהדק סגר הקורונה והלובי היה כמעט ריק. גם החתול לא נראה שם. החתול הוא שאימץ את האדם לפני אלפי שנים. המילה "חתול" אינה מוזכרת במקרא, אך הוא כיכב במצרים הקדומה בדרגה של אל, וסגדו לו בהיותו שומר הסף האולטימטיבי של ממגורות התבואה. מאז האימוץ, הוא לא מזניח את האדם, נהנה מתפנוקיו ובד-בבד שומר על עצמאותו. אבל עתה מצב העניינים מוזר, ויש לשמור על פרופיל זהיר. נאום החתול.

איש עסקים ישראלי אחד התקשר לעמיתו בסין, הוא העדיף לשוחח בסקייפ. אך הסיני דחה את הסקייפ מפחד השיחה פנים-אל-פנים… והסכים רק לשיחת אוזן-אל-אוזן.

בכל בוקר שבת משודרת בגלי צה"ל תוכנית מרתקת לילדים. במיוחד מושכת את תשומת ליבי הפינה "זה הסוד שלי". שבמסגרתה עולים לשידור ילד או ילדה, בני 7–8, ומציגים סוד שעל זוג מגישי התוכנית לגלותו. בשבת הקורונה הראשונה, כשהשידור נעשה מהבתים, העלו בשידור חוזר מלפני שנתיים, ילדה כבת 8 שאת סודה הצליחו לפצח. הסוד שלה היה – היא ושני אחיה לומדים בבית. אז זה היה כה חריג, ואילו בימי הקורונה לימוד בבית הוא אקטואלי בעליל.