זמן קורונה

מתרגלים לשגרה חדשה
תמונת אלן
אלן הדווט

שקיות כבדות בשתי הידיים מלאות בקניות מסופר לב. מרימה אותן ואומרת לעצמי, רק עוד קצת ואת בבית. הצעדים הראשונים עוברים בשלום, אבל לאט לאט מתחילה להרגיש את הכתפיים. הכובד הופך לבלתי נסבל מהר משחשבתי והבית נראה רחוק מתמיד. ביום רגיל הייתי מתחילה לרוץ בשביל כדי להגיע כמה שיותר מהר ולצמצם את הסבל, אבל הפעם לא הרבה מחכה לי בבית. בעודי תוהה לעצמי מה האסטרטגיה הטובה ביותר, אני מזהה בזווית העין חפץ מוזר בצד הכביש. הוא תמיד היה פה? אני שואלת את עצמי. אני בטוחה שראיתי אותו בעבר אבל לא זכור לי שהשתמשתי בו. הוא מסיבי וארוך, נראה יציב מאוד. בשלב הזה הידיים שלי כבר לא עומדות בעומס ואני מבינה שכדאי שאתיישב. בצעדים איטיים אני מגיעה עד החפץ הגדול ומתיישבת.

הרחוב נראה אחרת מהזווית הזאת. זווית שלא ראיתי אף פעם. אני חושבת שאף פעם לא באמת עצרתי פה. תמיד הלכתי מאיפה שהוא לאן שהוא וברוב הפעמים גם דיברתי בטלפון בדרך. התמרור הזה תמיד היה פה? לבניין הזה תמיד היו שש קומות? ממתי יש לנו פח כתום ברחוב? – אלו הן רק חלק קטן מהשאלות שצצו לי בראש בעודי יושבת ומשקיפה על הרחוב.

מאז שהתחילה המגפה הדברים קורים בקצב חדש. לבשל את האוכל שנמצא בשקיות שסחבתי מהסופר הפך לאטרקציה המרכזית של היום שלי. השגרה שהייתי רגילה אליה איננה ואני צריכה להתרגל לקצב חיים חדש. הלימודים כבר לא בכיתה, האימון כבר לא בחוץ, הפגישה כבר לא בבית הקפה. בהתחלה זה היה נראה כמו חופשה של כמה ימים, התרעננות מהשגרה. אבל ככל שהימים חלפו הבנתי שעכשיו זה זמן אחר. זמן קורונה.

בעודי יושבת ומביטה אל הרחוב, רץ לי בראש כל מה שהשתנה. היום אני מספיקה לעשות הרבה דברים שלא הספקתי קודם. אני מדברת עם חברה בטלפון באריכות, מקשיבה למה שיש לה לספר ולא ממהרת לסיים את השיחה. אני קוראת כתבות. את כל הכתבה ולא רק את הכותרת התמציתית וחסרת המשמעות. אני מכינה אוכל ולא קונה. אני אוכלת בנחת ולא בולעת בשביל לשבוע. התחלתי להעריך את האוויר הצח בחוץ ואת האור מהחלון בבוקר. אני מדברת עם רחוקי משפחה ומשפחה קרובה בתדירות הרבה יותר גבוהה. נוצרה קהילה קטנה מתחת לבניין כי כולנו יוצאים לנשום קצת אוויר, ולפתע לכל הדירות יש שמות ופרצופים. אני פותרת תשחצים עד הסוף, בוהה בציפורים מהחלון והכי מטורף, יש לי זמן לשבת על ספסלים.

ספסל! ככה קוראים לדבר הזה שאני יושבת עליו. כל כך הרבה זמן עבר מאז שישבתי על אחד כזה. אני חושבת שאם היו שואלים אותי אם יש ספסלים ברחוב שלי כנראה הייתי עונה שלא. כי תמיד מיהרתי. מאיפה שהוא לאן שהוא, מחזיקה משהו ביד. ישיבה למטרת ישיבה נראתה לי כבזבוז זמן אחד גדול. תמיד קנאתי קצת באנשים שמוצאים זמן פשוט לשבת על ספסל כזה ולצפות בעוברים ושבים.

ופתאום הבחנתי באישה מבוגרת שיושבת בקצה השני של הספסל, קודם לא שמתי לב שהיא שם, במרחק של שני מטרים או קצת יותר. שני שקים של סופר לב לצד הרגל, כפפות פלסטיק על הידיים, מתנשפת מההליכה הביתה. החלפנו מבטים רק לכמה שניות, אבל האינטימיות הביכה אותי ומיהרתי לסובב את הראש. אבל היא לא. כי לה זה לא מוזר. כי כנראה היא לא מפחדת מהחלפת מבטים ארוכה או משיחה מעמיקה. כנראה לה תמיד יש זמן קורונה. ישבנו ככה בשקט כמה דקות בלי להוציא מילה, האחת בנוכחות השנייה. היא נהנית ואני מנסה ליהנות מהשלווה והשקט.

כשהגעתי הביתה הנחתי את השקיות של סופר לב על השיש והתיישבתי על הספה. מעניין איך קוראים לאישה המבוגרת מהספסל. אולי בפעם הבאה שאשב שם והיא תתיישב על ידי אשאל אותה. מה כבר יכול לקרות?

מוקדש באהבה לכל הסבים והסבתות שמלמדים אותי יותר מתמיד איך באמת צריך לחיות.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. הלוואי שכל האוכלוסיה כולל המנהיגים היו כה רגישים לגבי הזקנים.

  2. יותר ויותר מקרים מתגלים של הפקרת הקשישים. ממש לא מכובד לנהוג בהם כך. קצת כבוד ותשומת לב. שיקחו ממך קצת רגישות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

שרטוט סמלי בית

מהי חברת ניהול נכסים?

שירותים נרחבים לבניינים על מנת שהמבנה יישאר מטופח וישמור על ערכו

שאול אייזנברג

שכונה

פיטורי המאמן במכבי תל אביב

פיצוץ אטומי

על הסף

חידוש הסכם הגרעין עם איראן – תרחישים אפשריים