מים בששון

מאז ומעולם העריך העם היהודי את חשיבותם של המים וייחס להם יכולת לטהר כל טומאה. ואכן מצוות רבות ביהדות קשורות למים: טבילה במקווה, נטילת הידיים בכל בוקר כשמתעוררים מהשינה כדי להסיר את הטומאה הבאה בשינת הלילה, נטילת ידיים לפני ארוחה ובסיומה. אבותינו גם היו אלה שהשרישו את מנהג רחיצת הרגליים בטרם אירוח, בכל אירוע, המוני או פרטי של יחיד או רבים.

ולכן, לא מפתיע שבימים אלה רחיצת הידיים הפכה לסמל המאבק הראשוני של כל אחד ואחת מאיתנו בניצחון על נגיף הקורונה.

ההדגש של כל רופא, כל יועץ, ואפילו של ראש הממשלה, על הצורך בשימוש במים, הקפדה על רחיצת ידיים בשמירה על היגיינה אישית, נשמע הגיוני כל כך, נכון, רצוי ומתאים.

אבל איך מבדילים בין הצעות רציניות לבין הצעות שאין בהן ממש? כאשר מדינה נוקטת צעדים חשובים עליה להראות שהיא מתכוונת לכך ברצינות. והחובה היא על ידי נטילת אחריות אישית על תוצאות התרומה של כולנו למען המאמץ החברתי.

כאשר אנשים עוזבים את מקומות עבודתם, מקור פרנסתם, ויוצאים לחופשה ללא תשלום, מרצון, למרות ירידה בשכר ולמרות האיום על הקיום היומיומי, יש בכך ההקרבה עצומה, ומי שדורש זאת, חייב לעשות גם הוא למען האזרחים, כדי להראות הדדיות בין מבקש המחווה לבין המבצע.

כמה סִמלי הדבר שכאשר מבקשים מהציבור להשתמש במצרך הפשוט והיומיומי הקרוי מים, שוכחים כי למים אלה יש מחיר.

תאגידי המים בישראל מאמירים את מחירי המים מתקופה לתקופה. אין ספק שכמות התצרוכת האישית של אדם ומשפחה בתקופה הקרובה והרחוקה תהא גבוהה בהרבה ממה שהיה בעבר.

ולכן, אך מוזר הוא שאיש לא העלה את השאלה מי ישלם עבור תצרוכת המים הגדולה הנדרשת מכל אחד ואחת מאיתנו? מי ייתן את הדעת על כך שהמשפחות שהכנסתן צומצמה במאות אלפים, לא יוכלו לעמוד בתוספת חודשית של תשלום מים לאותו תהליך פשוט של שמירה על היגיינה שנדרשת מאיתנו בזמן המאבק הזה?

לכן אני קורא לציבור, למעצבי המדיניות, לראשי הערים, לחברי הכנסת, לנציגי הממשלה, לדרוש להוריד את עלות המים בתקופה הזאת, שכן המים הם נשק המוני במלחמה בנגיף הקורונה, ואי-אפשר להטיל על האזרחים לשאת לבד במימונו.