בחודש ינואר 2020 התפרסמה "תוכנית המאה" של נשיא ארה"ב טראמפ. התוכנית עוררה תגובות והדים רבים בקרב ציבורים שונים בארץ ובעולם. במאמר זה, המחולק לשני פרקים, אבקש לדון בשאלה – מדוע ערביי ישראל מסרבים לוותר על אזרחותם הישראלית. "תוכנית המאה" של הנשיא טראמפ הציתה תופעה מעניינת מאוד: הפגנות המוניות של ערביי ישראל נגד התוכנית. המפגינים שללו בקולות רמים את האפשרות שקו הגבול בין הרשות הפלסטינית באיו"ש לבין מדינת ישראל יוזז מערבה. כך יישובי הערבים, מאזור כפר קאסם בדרום ועד באקה אל גרבייה בצפון, ייכללו בשטח השיפוט של הרשות הפלסטינית. זו אינה החלת טרנספר אלא ההפך מכך. אף תושב ערבי לא ייעקר מביתו ומאדמתו. השטחים שיסופחו לרשות הפלסטינית יהיו חלק מהסכם חילופי שטחים, שבמסגרתו גם יישובים יהודיים באיו"ש יסופחו למדינת ישראל. על פניו הרעיון נראה הגיוני, כנראה לפחות לאדונים קושנר וגרינבלאט, שהכינו עבור הנשיא טראמפ את עקרונות "תוכנית המאה".
אולם המפגינים שרואים את עצמם כפלסטינים אזרחי ישראל, דרשו להישאר בגבולות מדינת ישראל ולא להמיר את אזרחותם הישראלית באזרחות פלסטינית. וכדי להכביר את הפתעתם של רבים מאיתנו, נשאו המפגינים את דגלי הרשות הפלסטינית. ממש אוקסימורון: עומדים על דרישתם להיות אזרחי ישראל ונושאים בגאון בהפגנתם את דגלי פלסטין. אלו שאינם מכירים את הפלסטינים, או את האסלאם או את שניהם, יכולים להיות מופתעים ואף נבוכים. אולם אלו שלמדו להבין את המסר הפוליטי החבוי בדת ובתרבות האסלאמית הבינו לגמרי את המופע המוזר הזה.
על מנת להעמיק בהבנת התופעה ראוי בהחלט לסובב את גלגל ההיסטוריה לאחור עד לשלהי העשור השני של המאה העשרים. אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה ותחילת התנהלות המנדט הבריטי בארץ ישראל, נפגשו בינואר 1919 בלונדון מנהיג ערבי ומנהיג יהודי, וחתמו על הסכם לשיתוף פעולה בין שני העמים, היהודי והערבי, בפלסטינה-א"י (ארץ ישראל). "הסכם ויצמן-פייסל", שנקרא על שם שני המנהיגים, כלל שותפות וחלוקת אינטרסים על בסיס עקרונות פדראליים. כשלוש שנים וחצי לאחר מכן, עם התבססות המנדט הבריטי בארץ ישראל, פרסם שר המושבות הבריטי בעת ההיא, וינסטון צ'רצ'יל, את הספר הלבן הראשון, שהקנה להתפתחות החיים המשותפים של שני העמים בארץ מעמד מינהלי לגיטימי, כמובן תחת כנפי האימפריה הבריטית, שהייתה אז בשיאה.
הפיתוח הכלכלי של הארץ על ידי גלי העלייה של יהודים שעלו אליה תחת ניהול פוליטי בריטי, משכו לארץ ערבים מכל רחבי המזרח התיכון. הם נוספו כתושבים אל היישוב הערבי הוותיק, שהתרכז בעיקרו בכמה ערים ותיקות במרחב, ובפיזור דליל בפריפריה כפרית. כך נוצר מצב שבו שתי האוכלוסיות, היהודית והערבית, התעצמו במקביל.
לא עבר זמן רב והיחסים בין היהודים לערבים החלו להשתבש. למרות מאמצי הבריטים לישר את ההדורים בין שני העמים החלו הערבים להפעיל טרור נגד יהודים במטרה להצר את צעדיהם. הדברים ידועים ומפורטים בספרי היסטוריה רבים. אחרי מלחמת העולם השנייה החליטו הבריטים לפרק את האימפריה. באמצע מאי 1948 הם הודיעו לאו"ם על עזיבתם את ארץ ישראל. ב-29 בנובמבר 1947 קיבל האו"ם החלטה ברוב גדול על חלוקת ארץ ישראל בין שני העמים. הערבים קיבלו את כל עבר הירדן המזרחי (שטחה הריבוני של מדינת ירדן כיום) ואת חלק הארי של השטח ממערב לירדן. היהודים קיבלו שלוש מובלעות שהיוו כשליש בלבד משטח המנדט שממערב לירדן.
היהודים הסכימו לחלוקה ובירכו עליה. אולם הערבים לא הסכימו עימה ומייד אחרי קבלת ההחלטה באו"ם פתחו במלחמת אזרחים נגד הישוב היהודי במטרה להכחידו. בבסיס החלטתם לפתוח במלחמת האזרחים הייתה העמדה הערבית שהארץ שייכת ל"דאר אל אסלאם", ואין להרשות ליהודים להקים מדינה משלהם במקום מקודש זה. זה היה אז, והינו גם כיום, עמוד האש ההולך לפני הערבים והמוסלמים במאמציהם לחסל את מדינת ישראל.
מאז בכל פעם שהוצע לערבים הסדר פוליטי כלשהו, בצר להם הם הסכימו לקבלו. אולם די מהר לאחר מכן הם התנערו מההסכם ופתחו בתוקפנות כזו או אחרת נגד הציבור היהודי בישראל. בכל סיבוב קרבות ישראל ניצחה וקנתה לעצמה זמן עד לסיבוב הבא. כך היה עם הסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב- 1949 עם ארבע מדינות ערביות שהיה להן גבול קרקעי עם מדינת ישראל. כך קרה בתום מבצע סיני כשהערבים החלו לגלגל את תוכניותיהם להשמדת ישראל עד התפרצות מעשי האיבה מחדש במאי 1967. כך נמשכו ההתנכלויות למדינת ישראל החל מוועידת שלושת הלאווים של חרטום, דרך מלחמת ההתשה ועד יום כיפור 1973.
בעקבות הניצחון המזהיר של היהודים ב-1973 חתמו המצרים, ואחריהם גם הירדנים, על הסכמי שלום עם ישראל העומדים עד היום. עם סוריה נחתמו הסכמי הפרדת כוחות בגולן ומאז מאי 1974 שורר למעשה שלום דה-פקטו בגבול ישראל סוריה. נותרו במריים הפלסטינים שהמשיכו לנהל מלחמות טרור נגד ישראל. כל ההצעות להסדרים מסוגים שונים נדחו על ידי הפלסטינים והעימות נמשך. בפרק הבא אמשיך לסקור את הניסיונות להסדרים עם הפלסטינים, מהסכמי אוסלו ואילך.
14 תגובות
חלק גדול מיהודי ישראל מוטרד מהתבוללות היהודים בנכר. מבינים את המניעים שלהם להנות מסיר הבשר אך מצפים מהם שישארו יהודים כמונו עם זיקה ליהדות ולמדינת ישראל. מצד שני אנו מבקרים את הערבים שמעדיפים להיות אזרחי ישראל ולהנות מסיר הבשר אך ממשיכים להחזיק בלאומיותם הערבית. אם אנו מצפים שערביי ישראל יתבוללו בישראל תוך מחיקת זיקתם לפלשתין הבה ונאמר ליהודי הניכר תעזבו אותנו במנוחה הזיקה שלכם לישראל היא טעות.
ארצות הברית וישראל אינן אויבות
במטוטא ועם כל הכבוד אתה מערבב שני תחומים שאין ביניהם כל קשר אפשרי. אף אחד עוד לא שמע על זה שיהודים מתנכלים לארצות שבהן הם מהווים אזרחים לכל דבר. עוד לא שמענו על יהודים שירו במסעדות על תושבים מקומיים. ההפך הוא הנכון. רוב היהודים שחיים בניכר מבקשים להשתלב בארצותיהם ואף מתחתנים בהמוניהם עם בני המקום שאינם יהודים.
לעומת זאת מצב ערביי ישראל שונה לחלוטין. אף אחד לא מצפה שהם יתבוללו. אם ישנן מופעים של נישואים מעורבים הרי שזה קורה כאשר בחורים ערבים קושרים לעצמם בחורות יהודיות והדבר מעורר התנגדות חריפה בציבוריות של שני הצדדים.
בעוד שאף יהודי בניכר אינו מייחל לחיסול המדינה שבה הוא חי, הרי שבקרב ערביי ישראל יש חלק נכבד שמייחל לחיסול המדינה היהודית. הם אפילו אינם מסתירים שאיפה זו, כולל מנהיגי הרשימה המשותפת שמדברים על כך מעל דוכן הכנסת.
על כן אין לקבל את תגובתך שלעיל. בשל הנימוס ניתן להגדירה כטעות בשיקול הדעת. האם הנך משייך את עצמך לחבורתו האידאולוגית של ח"כ עופר כסיף?
סה"כ אני בריעה אחת אתך. אבל עצם התנגדות הערבים להיות תושבים פלשתינים דווקא מצביעות על רצונם בקיום ישראל כמו שהיא. וחוץ מזה ערביי ישראל – לטובתם- לא משתתפים בטרור הפלשתיני. בהתחשב עם הקונפליקט בין ישראל והפלשתינים לכבודה של מדינת ישראל הוא שהיא סובלת את הדו-לאומיות של רוב ערביי ישראל. רוב יהודי ארצות ערב גורשו מהן כי להן לא הייתה את הסובלנות הזאת למרות שהיהודים שם לא היו אוכלוסיה עויינת. באופן אבסורדי הם הכירו בציונות של יהודיהן ותרמו להגדלת הישוב היהודי בישראל. המקרה הכי צורם של חוסר סובלנות לשונה הוא השואה. ומה היה השוני? מגן דוד לעומת צלב, שבת לעומת יום ראשון וכד'. בתקופת מלחמת העולם השניה האמריקאים בודדו את אזרחיהם ממוצא יפני. לא כל הערבים משייכים את עצמם לפלשתין. לחלקם יש את הנאמנות השבטית שהיא חזקה מכל נאמנות מדינית.ולערבים הייתי אומר: כל עוד אינכם מתנהלים כמו הדרוזים, הצ'רקסים וחלק מהבדואים שמשרתים בצה"ל וחרדים לשלמותה ולבטחונה של המדינה בה הם אזרחים, שלא ילינו על אפליות בכל מיני תחומים ועל מחשבות לטרנספר.
ברשותך אבקש להעיר לשני נושאים שעליהם הגבת – התנגדות חלק מהערבים להפוך לתושבים פלסטינים אינה מוכיחה את רצונם שישראל תתקיים כמו שהיא. זו אשליה.
חלק קטן מערביי ישראל כן משתתפים או מסייעים לטרור. כיוון שהשב"כ פוקח עליהם עין גדולה הוא מצליח להקטין את הטרור כמעט לאפס.
הדברים ידועים למי שעוסק בכך.
תןדה על ההערות וההארות.אני מקבל את דברך. המסקנה היא שאסור לפנות את הגדה המערבית כי שם בודאות יש נטיה לפעילות טירור וזה לא עקב ה"כיבוש" (הטירור משם הופעל באופן תמידי ואינטנסיבי לפני מלחמת ששת הימים). נוכחות ישראלית ביו"ש מאפשרת מודיעין יעיל.
יש להם זהות מורכבת. הם שייכים לכמה קהילות וכמה חברות וכמה זהויות, ויש עימות בסיסי בין חלק מהמרכיבים. זו לא סיבה לפקפק בכנות הכוונות שלהם אלא להעריך את המאמץ ולנסות לפתור את הסכסוך, בשביל כולנו.
אולי זהות מורכבת זה קונספט קצת קשה למישהו שכל החלקים באישיותו ברורים ונהירים לו ומשתלבים זה בזה בשלמות. תנסה. אולי תרגיש קצת פחות צודק לרגע, אבל בטוח תהיה טיפה פחות משעמם.
תודה על תשומת לבך והערתך שאינה משעממת אלא מוכיחה שעדיין לא החלטת באיזה צד את.
מהו הסכסוך שצריך לפתור?
למי יש זהות מורכבת?
מה זאת אומרת להיות צודק?
ללכת לקראת השאיפות של אחרים?
נכון מאד. יש בינינו מיעוט של "מצפוניסטים" שעדיין לא הפנימו באיזו שכונה אנו חיים.
וחוץ מזה אין צורך לחקות את ביבי ולהשתמש במונח "משעמם" כאשר אין הבנה אידאולוגית.
יצחק מכובדי שלום
אני מסכים עם מרבית דבריך ומתקשה להבין את השניות של הדברים. אילו הייתי פלשתיני אזרח ישראלי הייתי מציע את הצעת חילופי השטחים ולא מתנגד לה. ברור שאין כאן טרנספר ולא גזענות כפי שרבים מחברי בשמאל טוענים. יש כאןמאבק לאומי שצריך לבוא על פתרונו ההוגן למרות כל המכשולים שהפלסטינים משיתים. חשוב להדגיש גם אנחנו איננו חפים מהצבת מכשולים. קבלת תוכנית המאה בצורתה הנוכחית תהיה משגה כזה.
ישראל כצד החזק צריכה להציג תוכנית הוגנת וברת יישום תוך התחשבות בפלסטינים ובלבד שזה יהיה סוף הסכסוך ויצור הפרדה בין ישראל לפלסטין כולל בהיבטים הדמוגרפים.
תודה על תשומת לבך ותגובתך. הנך כותב: "אילו הייתי פלשתיני וכו'" – ובכן אתה חושב כמו ישראלי, לא כמו פלשתיני אזרח ישראל. העניין הוא שהם מתנגדים בכל תוקף לחילופי השטחים. לבטח הם יודעים מדוע. ראשית, בטווח הקצר, הם לא רוצים להיות אזרחי הרשות הפלסטינית. אתה צריך בהחלט להבין מדוע. לטווח הארוך הם מקווים שיהיה שינוי פוליטי פנימי בישראל לכיוון מדינת כל תושביה כאשר השלב הבא יהיה מדינה עם רוב פלסטיני. גם בעניין זה אתה צריך לדעת מה זה אומר.
ולעניין הצגת תכנית לפתרון הוגן. אני מסכים אתך לחלוטין. על פי הבנתי וידיעתי ישראל עושה כך כבר במשך זמן רב כאשר ההנהגה הפלשתינית מתנגדת א-פריורי לכל הצעה ישראלית מבלי שהם באים עם הצעה נגדית. גם תכנית המאה של טראמפ למעשה בושלה במשרדי ממשלת ישראל. זו תכנית אדירה שיכולה לקדם את הפלסטינים בגדול בכל התחומים.
וכאשר תהיה מפלגה ערבית גדולה שתתמוך בשלום הבעיה תפתר
מדוע מדינת ישראל עם היווסדה לא עמדה על כך שלפלשתינים תהיה מדינה בירדן? ירדן גדולה בשטחה פי 4 מישראל. את רצועת עזה צריך להרחיב לעבר צפון סיני . גם באוסלו ובהסכמי השלום עם ירדן ומצרים צריך היה לדרוש זאת, ולא להשאיר את הבעיה הפלסטינית באויר.
כמו שאנחנו קיבצנו יהודים ממרחקים הרבה יותר גדולים, כך יוכלו הם לקבץ את כל הפליטים למדינתם החדשה, במימון והשקעות בינלאומיות. בגדה המערבית תהיה להם אוטונומיה טריטוריאלית בריבונות ישראל. בתקווה שיעברו מרצונם למדינתם החדשה והמשגשגת.
בעת היווסדה מדינת ישראל בקושי רב ביותר דאגה לעצמה. לא היה בכלל ביכולתה לדאוג לאחרים.
בכל היתר את צודקת ב- 100%.
זו בדיוק משמעותה של "תכנית המאה" של הנשיא טראמפ, שלמיטב הבנתי גובשה בין היתר בסיוע ממשלת ישראל.
עוד – בגדה המערבית יש להם כבר אוטונומיה טריטוריאלית עם שליטה ביטחונית ישראלית (לא ריבונות). קוראים לזה בלשון מדע המדינה "קונפדרציה אסימטרית. אמנם רבים מביניהם עדיין מתנגדים לכך. אבל לא יעזור להם. הדרך שהצעת הולכת ומתגשמת.
תודה על הערתך וכל הכבוד על המחשבה.
תכנית המאה לא מציעה מדינה פלשתינית בטריטוריה ירדנית . הסכנה לישראל מהקמת מדינה פלשתינית בגדה (בתוך ישראל) היא לא רק בטחונית אלא גם דמוגרפית. לי ברור שכ-2 מליון פלשתינים מפוני מחנות הפליטים יהגרו אליה תוך זמן קצר. גם אם יניחו נשקם ויהיה גבול, אני לא מוכנה ל-5 מליון פלשתינים על כביש 6 .
זה אינטרס ישראלי שתקום מדינה פלשתינית במזרח ירדן ורצועת עזה תורחב לצפון סיני. נראה לי שגם שליטי ירדן ומצרים לא יתנגדו לכך ולוא רק להפטר מעול הפלשתינים, אבל הם עדיין סולידרים אתם. אבל לפלשתינים פתרון כזה לא ישיב את הכבוד הערבי האבוד. זה מהות המאבק.
ישראל צריכה להסביר את זה לעולם ולאתגר בכך את הפלשתינים, לכוון את העולם כולו וגם להחדיר לתודעת הפלשתינים שילמדו מהיהודים ויקבלו את הפתרון הזה באיחור של 72 שנה.