מחיר האדישות האזרחית

קטעים נבחרים מתוך "על חובת המרי האזרחי" מאת תורו
אולק ליד פסל תורו
אולק נצר ליד פסלו של תורו

הנרי דייוויד תורו (1817–1862) חי ופעל בארה"ב, במדינה צפונית שבה לא הייתה עבדות (כמו שאנו חיים בגבולות הקו הירוק שבתוכם אין משטר כיבוש), אולם בתקופה זו במדינות רבות בארה"ב עדיין היה משטר עבדות, תחת ממשלה אחת. את החיבור "על חובת המרי האזרחי" פרסם תורו ב-1848, עם תום מלחמת ארה"ב-מקסיקו. במלחמה התחוללה בין השנים 1846–1848 כבשה ארה"ב שטחים נרחבים ממקסיקו וסיפחה אותם אליה. "על חובת המרי האזרחי" נחשב לאחת התעודות החשובות בהתפתחות הרעיונות המדיניים של דמוקרטיה בעולם, אך, לצערי, כמובן אינו נלמד בישראל. להלן כמה קטעים נבחרים שתרגמתי מחיבורו של תורו, המדברים בעד עצמם.

"כאשר אחד מכל שישה בני אדם באומה זו, המכריזה על עצמה כעל מעוז החירות בעולם, הוא עבד; וכאשר ארץ שלמה נכבשה, ללא הצדקה, על ידי צבא זר הכופה עליה ממשל צבאי – אני חושב שאין זה מוקדם מדי עבור איש הגון להתקומם ולמרוד. מה שעושה את החובה להתקומם דחופה יותר, היא העובדה שהארץ הנכבשת אינה שלנו – אך שלנו הוא הצבא הכובש".

* * *

"יש אלפים אשר, אם תשאל לדעתם, מתנגדים לעבדות ולמלחמה, ועם זאת לא עושים דבר כדי לשים להן קץ. אותם אזרחים הגונים, בעודם מתגאים להיות צאצאיהם של המהפכנים וושינגטון ופרנקלין, נשארים אדישים אל מול המתרחש סביבם ולא עושים דבר. עניינם בחופש האדם נדחה מפני עניינם בחופש המסחר, והם קוראים בשוויון נפש את חדשות הבורסה כמו גם את החדשות על המלחמה, ונרדמים.

מה מצב מניותיהם של אנשים הגונים ופטריוטים בשוק של היום? הם מהססים, הם מתחרטים ולפעמים הם חותמים על עצומות – אבל הם לא פועלים ברצינות למען שינוי המצב. הם יחכו בנחת עד שאחרים יתקנו את העוולות המציקות לשלוות רוחם. לכל היותר הם יחוו באצבע-הצבעתם בקלפי – מחווה שלא תעלה להם דבר, מעין ברכת "דרך צלחה" לצדק החולף על פניהם. תשע-מאות תשעים ותשעה חסידי צדק כאלה יש על כל צדיק אחד".

* * *

"מובן שאין זו חובתו של איש להקדיש את עצמו לביעור הרוע, אפילו הוא רוע מחריד. אפשר בהחלט שיעסיקו אותו דאגות ועניינים אחרים. ואולם חובתו של אותו איש היא לדאוג, לפחות, שידיו תהיינה נקיות מן הרוע הזה. אם הוא לא מקדיש לו כל תשומת לב מיוחדת עליו לדאוג לכך שמעשיו לא ישמשו אותו. אם אני מקדיש עצמי לעניינים ולהגיגים אחרים, עליי לדאוג, לפחות, שלא אהיה עסוק בהם תוך כדי דריכה על גבו של אדם אחר. אני חייב לרדת ממנו קודם, כדי שגם הוא יוכל להקדיש את עצמו לעניינים ולהגיגים שלו […]".

* * *

"העובדה המכרעת איננה שאנו מעטים או בודדים ואילו הרבים אינם טובים כמונו. העובדה המכרעת היא הצורך שיתקיים איזה שהוא מופת של הטוב והטהור, כי הוא יפעל כשְׂאור על כל שאר העיסה".

* * *

"אין לי ויכוח עם אויבים, אלא עם אלה שכאן, ליד ביתי, משתפים איתם פעולה, ואשר ללא שיתוף פעולה מצידם לא יכלו האויבים לעשות כל רעה".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

10 תגובות

  1. אתה לוקח טקסט שכתב הנרי תורו לפני 172 שנים על רקע העבדות בארה"ב ויוצר השוואה בלתי מתקבלת על הדעת עם מה שקורה כיום בישראל. ועוד בחוצפה אינטלקטואלית אתה מוסיף: "כמו שאנו חיים בגבולות הקו הירוק שבתוכם אין משטר של כיבוש".
    מה קרה לך – אוניברסיטת תל אביב לא נבנתה על שטח כבוש?
    היכן יש כאן עבדות? מה זו ההשוואה המופרכת הזו?
    על עוד איזה עם בעולם מרחפת סכנת השמדה, על פי האיראנים לפחות, כמו על היהודים בישראל?
    היכן נמצא שטח כבוש?
    אז ד"ר נצר היקר הגיע הזמן שאתה ודומיך תפסיקו לטפטף רעל למדיה הציבורית בישראל.

    1. על "עניין הכיבוש" הישראלים לא יצאו לרחובות. כי הישראלים לא "אידיוטים שימושיים". על עניינים חשובים,מחאת הקוטג' למשל, סברה ושתילה, הפנתרים וכו' יצאו גם יצאו לרחובות. אבל לעשות מרי אזרחי נגד עצמנו? שאחר כך יוכלו לבוא ולפוצץ אוטובוסים?

  2. ממפלגת העבודה נותרו 3 ח"כים, מרץ נותרו עם 2, אם לא הנדיבות של עמיר פרץ מרץ לא הייתה עוברת את אחו החסימה. אורלי לוי אינה שמאל. ויאיר גולן הוא בעצם עב"ם.
    הסיבה העיקרית שהשמאל הישראלי הובס היא ההפך מאדישות הישראלים. הדרך הפוליטית של השמאל כשלה בגדול (אגב לא רק בישראל). הישראלים עברו לתמוך במפלגות אחרות.
    גורל העבודה ומרץ יהיה כגורל מפלגות אחרות שנעלמו מהמפה הפוליטית בישראל.
    שמאל אולי נשאר בציבור הערבי בצורת מפלגות כמו בל"ד. הם לא יעלמו כיוון שהם שוללים את קיומה של מדינת ישראל. אצלם זה לא עומד להשתנות.
    זה מה יש.
    אבל לומר שהציבור בישראל אדיש – זה בלוף מוחלט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

40, 32 ו-26

אחרי שנת הקורונה – תובנות לגבי המגזר הערבי באקדמיה