"מסיבת אושוויץ" היא בעיקר תעודת עניות תקשורתית

תובנות בעקבות האירוע לרגל 75 שנה לשחרור אושוויץ
הכניסה לאושוויץ
אושוויץ צילום: Logaritmo commons.wikimedia.org

כמו רבים, גם אני השתאיתי נוכח שורת מנהיגי העולם שנחתו בנתב"ג לרגל אירוע 75 שנה לשחרור אושוויץ. אלא שעד מהרה תחושות הסיפוק והכבוד הישראלי שלי התחלפו בעצב גדול, בתהייה ובצער רב על מה שקורה כאן.

אם חושבים על כך, איזה כבוד היה פה?

שחרור מחנה ההשמדה הנורא שבו נרצחו יהודים בתאי גזים וגופותיהם נשרפו במשרפות – זה כבוד?

אירוע דיפלומטי נוצץ שבו אפשרו רק לקומץ קורבנות שואה שעדיין חיים בקרבנו להשתתף, קורבנות שהם השריד האחרון למה שחייבים לזכור ולא לשכוח, לשואה הנוראה – זה כבוד?

תקשורת חסרת מעצורים שלא מפסיקה להדר ולפאר את שורת המנהיגים שנחתה כאן בלי קשר למציאות הצורמת – זה כבוד?

תמונות של אימא של נעמה יששכר מתרפסת בפני פוטין ומשפחת נתניהו – זה כבוד שקשור לשואה (עם כל הצער על היותה במעצר)?

כאמור, בתחילה באמת חשבתי שזהו כבוד גדול. פוטין, מקרון, הנסיך צ'ארלס ועוד נשיאים ומנהיגים מכובדים מרחבי תבל מבקרים כאן בהיכל. אלא שמהר מאוד התבררה התמונה המלאה. ההיכל שייך רק למשפחת ראש ממשלת המעבר בנימין נתניהו שנגדו ישנם שלושה כתבי אישום, ולנשיא המדינה ראובן ריבלין, ואז נפל האסימון.

מה לך התקשורת כי תליני נגד מישהו, כשאת בעצמך מאדירה ומעצימה את מי שלא צריך להאדיר, שמציגה ברהבתנות יתרה טקסים משמימים, תפריטים צעקניים וידיעות אטומות?

האם לא היה נכון יותר לעסוק במצבם הכלכלי של ניצולי השואה בימים אלו?

האם לא היה ראוי יותר לשלוח כתבים לבתיהם של הניצולים ולהראות לעולם את האמת על ישראל?

האם לא היה כדאי לשאול את אותם דיפלומטים מהודרים מה דעתם על כך שיש רק קומץ ניצולים בקהל?

היכן מסתתר כוחה של התקשורת אם לא במקומות הכואבים, בפצעים הפתוחים ובנקודות הרגישות של הציבור? מדוע לא טרחתם להציג את העובדה שמעט הניצולים שנותרו בחיים, ודאי אלו שבאו מאושוויץ, אינם נוכחים? את מי מעניין שטיחים אדומים, טיוחים היסטוריים ותמונותיה של שרה נתניהו מסתובבת עם זרי פרחים, ובל נשכח שאנחנו מצויים שבועות ספורים לפני הבחירות. מדוע לחבר אירוע כזה עם עסקה פוליטית לשחרור נערה תמימה ולהפוך את כולנו לקלס?

למה לתת לכך את הבמה?

הכוח הוא של התקשורת, היא זו שבוחרת את מי לחשוף ואיזה סיפור לספר. כל שנותר הוא לבכות את הסיפור שהיא בחרה לספר באירועי 75 שנה לשחרור אושוויץ.

סביר להניח שסבא שלי, ד"ר מיכאל קירשנבאום, "בוגר" אושוויץ, שהצליח לעלות לארץ רק בשנת 1965 לאחר שניסה שנים לעשות זאת, ושלא קיבל אגורה מהגרמנים, התהפך בקברו באותם יומיים סוערים, נוכח המציאות העגומה של ישראל באירועי 75 שנה לשחרור המקום האיום הזה שבו נשרפו אשתו ושני ילדיו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. כולם כבר שכחו בינתיים כבר יש חגיגת אוגנדה ואאחרי כמה ימים חגיגת ,,,, וכן הלאה

  2. העולם. אין העמקה, אין קשר לאמת, ההתלהמות שולטת. אז גם אנחנו הצטרפנו לחגיגה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

הסהר הטורקי

מה עומד מאחורי ההתקרבות של טורקיה למדינות האזור