דרוש מנהיג אמיץ

בערב שבת הראשון בחודש נובמבר נקטעו הארוחות המשפחתיות בעיר שדרות. מטח של 10 רקטות ואזעקות צבע אדום הפרו את שלוות השבת. למרבה המזל הרקטות לא פגעו באף בית ורק בנס האירוע נגמר ללא פגיעה בחיי אדם. מלבד מטח הרקטות הזה, גם הפגנות הגדר בימי שישי, שלאחרונה היו בעצימות נמוכה, עלו השבוע מדרגה.

ושוב אנו מוצאים את עצמנו במצב שחמאס או ארגון סורר אחר יורה ובתגובה ישראל מפציצה בנק מטרות מוכנות מראש. כיצד אפשר לצאת ממעגל הקסמים הזה?

במאמר זה אבקש לעורר דיון באשר לאלטרנטיבות הניצבות בפנינו בחזית מול עזה.

אופציה ראשונה – צה"ל יכבוש את רצועת עזה. האם יהיו קורבנות? בוודאי. בתמורה אנו נקבל אחריות על 2 מיליון פלסטינים בתחומי החינוך, הבריאות, הכלכלה, ועוד. האם אנחנו רוצים בזה? נדמה שהתשובה ברורה, הרי כבר היינו שם, וזאת מבלי להזכיר את הביקורת הבין-לאומית.

אופציה שנייה – נפנה למצרים שייקחו אחריות על עזה. ברור לכל בר-דעת שזה לא יקרה ומכמה סיבות, ובראשן מצבה הכלכלי הרעוע של מצרים כיום.

אופציה שלישית – נפנה לאבו מאזן ונדרוש כי אש"ף ישוב לרצועת עזה. לכאורה זו אלטרנטיבה טובה, במציאות זה לא יכול לקרות כל עוד חמאס נמצא בשליטה ופועל כארגון טרור.

אופציה רביעית – ישראל תכבוש את הרצועה לפרק זמן קצר, ואז הרשות הפלסטינית תיכנס ותמשיך להנהיג. ידוע לכולי עלמא כי הרשות לא תיכנס, וזאת משתי סיבות: הראשונה, היעדר הסכם מדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית; והשנייה, מנהיגי הרשות לא ירצו להסתכסך עם תושבי הרצועה. אני מבקש להזכיר לכולם שחמאס זכה שם בבחירות. התושבים העזתים לא רצו את אש"ף ואת אבו מאזן ולכן בחרו בחמאס. במצב זה, ישראל עלולה למצוא את עצמה בפני שוקת שבורה.

מה, אם כן, הפתרון אשר נותר לנו? ללא הסכם מדיני כולל וערבויות בין-לאומיות, כדוגמת הסכם המאה שאותו מנסה להוביל הנשיא האמריקאי, אנחנו נשארים לעת עתה במצב שנקרא "הכלה". רבים במערכת הביטחון אינם שבעי רצון ממצב זה, אך הוא נוח לעת עתה. במילה "הכלה" טמון הרבה יותר ממה שחושבים והיא מאפשרת לנו להגיב בעצימות נמוכה, בינונית וגבוהה והכול בהתאם לצורכי השעה וכפי שיוגדר על ידי הקבינט הביטחוני.

לעומת זאת, הניסיון של ארגונים עזתיים שונים לעורר את הזירה העזתית, אינו מקרי כי אם מכוון במיוחד כדי לגרום לצה"ל ולמערכת הביטחון לחלק את הקשב ולהזניח את החזית הצפונית, אשר כפי שהתבשרנו לאחרונה, איראן מתעמתת שם כדי לשנות את כללי המשחק.

לעניות דעתי, נדרש כעת אדם דגול בצד העזתי, אדם שלא יפחד לעשות צעדים גדולים וחשובים כדי להביא מזור לעמו ולאחיו בעזה. אולי אדם בדמות סאדאת ששנים אחדות אחרי מלחמת יום הכיפורים עשה שלום, שלום של גיבורים, שלום של אמיצים, שלום בר-קיימה שכבר נמשך כ-40 שנה. האם יש מנהיג כזה ברצועת עזה? מי יהיה אותו מנהיג אשר לא יירתע מארגוני הטרור? האם יקום מנהיג כזה אשר טובת אחיו תעמוד לנגד עיניו?