מה שמתבקש מאיתנו היא אחדות

יום השנה ליצחק רבין חל השנה ב-10 בנובמבר, סמוך למועד אשרור הסכם השלום בין ישראל לירדן, שנערך במעמד ראש הממשלה דאז יצחק רבין והמלך חוסיין בבית גבריאל שעל שפת הכינרת. ממש לפני 25 שנה נפרדנו מהמובלעות נהריים בצפון וצופר בערבה. כעת תמה תקופת החכירה, אך הסכם האי-לחימה נמשך דה-פקטו. בישראל כיום, לאחר שני סבבי בחירות בשנת 2019, המציאות קוראת לאחדות. הקריאה נשמעת הן מהציבור והן מכיוונו של הנשיא רובי ריבלין.

בסיום טקס פיקוד ומטה של צה"ל באוגוסט 1993, אז שימשתי כשליש צבאי לשר הביטחון, נשא יצחק רבין ז"ל את נאום ה"יהיה בסדר", צירוף מילים שרבים שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל. זהו ביטוי בלתי נסבל, גם היום. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא בסדר – יהירות, שחצנות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה שאין להם מקום במקומותינו. ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר זמן רב. שנים שהוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. "החפיף" הוא לצערי הרב נחלת קבוצות רבות בישראל, והוא אוכל בנו בכל פה.

24 שנים עברו מאז רצח ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל. הזמן לא הביא מרפא ומזור לפצע הזה. כמידי שנה בשנה אנו ניצבים ליד קברו לספוד לו ולבכותו. את מקום ההלם והתדהמה יורשים היגון ותחושת הבושה הנמשכת מאז, על כי בקרבנו אירע הפשע הזה. לא העלינו על דעתנו הרג כזה בלב תל אביב – ירי אקדח בגבו של לוחם ומפקד במלחמות ישראל, רמטכ"ל צבא ההגנה לישראל, ראש ממשלה ושר ביטחון נבחר. הטובים בבחורינו המנוסים, והמשוכללים והיעילים שבשירותי הביטחון והמודיעין שלנו, לא עמדו בינו לבין הרוצח בן העוולה, בן הארץ הזאת.

בכל אלפי הימים, הלילות והשנים שחלפו מאז לא הביע הרוצח ולו רמז כלשהו לחרטה. איננו שומעים ממנו אלא בקשות להיטיב את תנאיו בכלא. יתר על כן, בימים אלה ישנם המהללים ומשבחים את הרוצח, אף כאלה המוצאים כי לא הוא הרוצח האמיתי וכי יש לקיים משפט חוזר. זהו מחזה עלוב, שקרי, הזוי ומחליא. שער הגיא בדרך לירושלים, הנתיב של מלווי השיירות ושוברי המצור על ירושלים – ביניהם לוחמיו של רבין – הפך אף הוא למוקד של אי הסכמה. רק לאחר עמידה איתנה ובלתי פושרת של פקודיו של רבין בא הדבר לפתרונו וראש הממשלה ז"ל יונצח בפתחו של שער הגיא, במרכז מבקרים לזכר מבקעי הדרך לירושלים.

ישראל, שהייתה גאה מאוד בעצמה על היותה דמוקרטיה נאורה בלב אזור מזרח תיכוני קנאי ואלים הנשלט בידי רודנים, מרחב שרצח פוליטי הוא לחם חוקו – מצאה עצמה משתלבת במרחב. כבר לא נוכל לומר בגאווה מוצדקת שאצלנו זה לא יקרה. מאז שפך הדמים בכיכר ישראל עסוקה בחשבון נפש מיוסר, תוהה על התרבות שצמחה מתוכה ואפשרה מעשה זה. אלה אשר בשיגעונם החילו "דין רודף" והריעו במקהלה "רבין בוגד! רבין בוגד!" – אכן, גם מאלה מבוקש חלק מדמו של האיש שחייו היו רק קודש להגנת העם והמדינה, מראשית הפלמ"ח בקיץ 1941 ועד יומו האחרון.

אמנם הכשלים המוסריים הפנימיים בישראל, הקשורים לסוגיית הליבה של מדינה דמוקרטית יהודית, מתגמדים למול הדריסה המוסרית בעולם הערבי המוסלמי. אך הם בכל זאת אבן נגף ביכולת המדינה להתמודד עם האתגרים הקיימים בעתיד. ישראל, למודת ניסיון ומצולקת, עסוקה מאז בהפקת לקחים, והיא שבה ושואלת את עצמה – מתי והיכן החלה הטעות? מה בתרבות השנאה הפוליטית, הזועמת והאלימה, גרם לרצח הזה? מה עליה לעשות כדי למנוע הישנות של המעשה? מה פגום בחינוך, באקלים הציבורי, שמוביל לתופעות כמו לינץ' בכיכר ציון, זריקת בקבוק תבערה לעבר מונית ערבית, פגיעה במנזר לטרון או במסגדים ועוד אירועי "תג מחיר"? דומה שעודנו בתחום הסכנה.

האופי הדמוקרטי הישראלי הוא הבסיס לחוסן הלאומי – מדינה היוצרת ערכי תרבות ומייצרת מוצרים חומריים, מדינה המעניקה שוויון זכויות למיעוטים שבה, מדינה השומרת על צביונה הדמוקרטי בתנאים קשים. יכולנו לשמור על קיומנו הלאומי ועל הישגינו ב-71 שנות קיומנו במדינה מובנת באחדותנו. אין זו אחדות רעיונית, אין זו אחדות באמונה, באלה שונים אנו זה מזה, וכוחנו בשונות זו. האחדות הנדרשת הינה אחדות בהכרה שאין לנו מסגרת לאומית אחרת, או כמו שיצחק רבין נהג לומר "אין לי מדינה ספייר – אין לי מדינה אחרת". המסגרת המדינית היחידה שבה נוכל לחיות יחד את חיינו הלאומיים היא המסגרת הדמוקרטית. זו אחדות בהבנה שגם אם איננו מסכימים להכרעות המתקבלות ברשויות השלטון שלנו, אנו כן מסכימים לכללי המשחק שעל פיהם מתקבלות ההכרעות הללו. זו האחדות המאפשרת לכל אחד מאתנו לומר: אינני מסכים לדעות זולתי אך אגן על זכותו להשמיע אותן.

תמיד היינו חברה לאומית נרגזת, שסועה וחלוקה. רק בשעות מבחן נדירות בחשיבותן ובאימתן ידענו את היחד. רצח יצחק רבין ז"ל לפני 24 שנה הוא בגדר מזכרת עוון שלא תרפה מאתנו. מידת יכולתנו להתמודד עם האסון ההוא מעוגנת בנחישותנו להשתנות, לכבד את החושבים אחרת, לראות גם בהם חלק בלתי נפרד מהעם היושב בציון, הבונה את הארץ הזאת ונותן נפשו למענה.

ביום הזיכרון לזכרו ובמקום קבורתו בירושלים בחלקת גדולי האומה במרומי הר הרצל, לצד לוחמיו ופקודיו, חיילי צה"ל שנפלו במערכות ישראל, אנו חשים פעם נוספת שאנו מחויבים בחשבון מתמיד. יש בנו הכוח לכך, והדבר בגדר הכרח, לעצב צלם פנינו כחברה סובלנית יותר ונאורה יותר. הדור הזה כקודמיו הוכיח כי יש בו עוד עוצמה ונכונות לעמוד בניצב לפנינו ולחתור לעתיד אחר.

לעמי הארץ הזאת העייפה ולשכנינו במזרח התיכון, בעידן "האביב הערבי" שיצר טלטלה שלא הכרנו עשרות בשנים, אומרים אנו "לא לנצח תאכל חרב". עלינו לנסח מחדש את מטרות המאבק הלאומי לאור המאורעות בקרב שכנינו ולפעול בתבונה. כוחה של המהפכה הציונית שהקימה את מדינת ישראל היא גם בתבונה כפועלת בתוך ההיסטוריה ולא מחוצה לה.

נזכור זאת גם בימים המסוכסכים האלה. זכרו של יצחק רבין מצווה עלינו לשרש מחיינו כל קנאות אלימה המעבירה אנשים על דעתם. אנו עם קטן ונבון ויש לנו היסטוריה ארוכה שממנה ניתן ללמוד על העתיד. מה שנדרש מאתנו הוא למצות כוחות אלו המצויים בנו כאשר הסכנה אינה מבחוץ אלא מבפנים. מה שמתבקש מאתנו היא אחדות – אחדות לא כלפי חוץ אלא כלפי פנים, אחדות גם כלפי אויבינו אך בעיקר כלפי עצמנו. ואם נעמוד בכך – אשרנו!