מה הייתי עושה?

אני, שי ענבר, יליד הארץ ובן להורים ילידי הארץ ממוצא מזרחי. עד שהכרתי את אשתי והוריה, שמוצאם מבולגריה ומגרמניה, לא היה לי קשר ישיר עם ניצולי שואה ולא היו לי קרובי משפחה שחוו את השואה. למרות זאת, מאז שאני זוכר את עצמי עומד על דעתי, השואה העסיקה אותי מאוד. קראתי ספרים, ראיתי סרטים – דוקומנטריים ועלילתיים, שמעתי הרצאות ולמדתי על התחום.

בסוף אוגוסט יצאתי עם בני מתן למסע לפולין. לפני המסע התווכחתי עם חברים על משמעות המסע הזה וכיצד חוזרים ממנו, רגשית וערכית. האם המסע מוביל למיליטנטיות ולאומנות או שהוא מעמיק הומניות ותפיסה ליברלית דמוקרטית? רציתי לשתף אתכם במה שכתבתי לעצמי ביום האחרון למסע.

אנחנו מסיימים ימים עמוסים וטעונים במחשבות ורגשות ואני מתיישב לנסות לתאר לעצמי – מה עברתי כאן, מה אני לומד ומה צריך להפנים, מה אני מקבל? האם יש לי עכשיו יותר תשובות או יותר שאלות? האם אני יכול עכשיו להבין טוב יותר?

עברנו ברחובות ורשה שפעם היוו את הגטו היהודי, ראינו חלק מהמקומות שבהם חיו, שגשגו, עונו, רעבו ונרצחו יהודי אירופה – טיקוצ'ין ויער לופוחובה, מיידנק, קרקוב, אושוויץ ובירקנאו. נגענו באבנים, שמענו סיפורים על אנשים ועדויות של ניצולים, ראינו סרטים על חלק מהמאורעות שקרו, ראינו תמונות מהתקופה, הנחנו אבנים עם שמות, הדלקנו נרות, שרנו, בכינו, שאלנו שאלות וניסינו לקבל תשובות.

לא מעט שאלות מציקות לי עוד מאז היותי בן עשרה. עם השנים השאלות נשארות והתשובות פחות ופחות ברורות. לא רק זאת, עם חלק מן התשובות לא קל לי לחיות. שאלת השאלות שתמיד מלווה את השיח על השואה וממדיה היא איך זה יכול היה לקרות? איך כל הרוע הזה שטף את אירופה ויצר את שואת היהודים? איך העולם עמד מנגד ואפשר לזה לקרות? אין לי תשובות, בטח לא טובות, לשאלות האלו. אין לי, וגם לא לאחרים, הסבר הגיוני למה שקרה.

ואז אני שואל את עצמי: אם הייתי גרמני בשנות השלושים של המאה הקודמת, האם הייתי נאצי? לא, לא הייתי הופך לנאצי, משום שאני לא מסוגל ללכת בעיניים עצומות אחרי מנהיג, משום שאני חייב לשאול שאלות ולהביע ביקורת, משום שאני לא חושב שאני טוב מאחרים רק בגלל שאני שייך לקבוצה מסוימת.

אם כך, האם הייתי מתנגד למשטר? כן, הייתי מתנגד למשטר, אבל האם הייתי מנסה להתנגד בכוח למשטר ונלחם בו? כאן, לצערי, התשובה כבר מורכבת יותר. אם אני רוצה להיות כן עם עצמי, אני לא יכול להיות בטוח שכך הייתי פועל. אולי אם הייתי לבד? אבל כבעל משפחה – אישה, ילדים, אמא, אחים – השיקולים הופכים מפרטיים לכוללים יותר והאחריות היא אחרת.

ואז אני שואל את עצמי: ומה אם הייתי פולני בזמן השואה – האם הייתי משתף פעולה, מלשין, בוזז, הורג? אני בהחלט רוצה לחשוב שלא הייתי מתנהג באף אחת מהדרכים האלו. אבל האם הייתי מציל יהודים, עוזר ליהודים, הופך לחסיד אומות העולם? אף שאני רוצה מאוד לחשוב על עצמי כמי שפועל להציל אחרים, אני לא יכול, בלב שלם, להיות בטוח שכך הייתי מתנהג.

התשובות האלה שאני נאלץ לתת לעצמי פוצעות וכואבות מאוד! לחשוב שאולי אני לא אדם מספיק טוב כדי לעמוד בסטנדרטים שהייתי רוצה לעמוד בהם, שאולי אני לא מסוגל להתנהג, בשעת מבחן, כפי שאני חושב שראוי וצריך, על פי הערכים הנכונים.

לרגעים נדמה לי שאני מאבד את האמון בעצמי, בבני אדם, בנפש האדם, במושג "צלם אנוש". האם אפשר לקבל שיצר לב האדם רע מנעוריו? או אולי הנסיבות החברתיות התקופתיות מסוגלות להפוך אדם למפלצת? אני, בשום אופן, לא יכול לקבל שיצר לב האדם רע מנעוריו. אני, שאינני מאמין באלוהים או בכוח עליון, מאמין באדם, בבני האדם שיכולים להתעלות מעל הרוע.

וזהו הקושי הגדול ביותר שאני מתמודד איתו, שהרי בני האדם הם אשר עוללו את כל הזוועות הללו, בני האדם הם אלו אשר התעלמו, עצמו עיניים, היו אדישים למתרחש – "הבנליות של הרוע", כפי שהיטיבה להגדיר חנה ארנדט. אם היינו שואלים לפני הזוועות אם דברים כאלה יכולים להתרחש, התשובה הברורה הייתה שלא ייתכן כדבר הזה.

ולמרות זאת, אני מאמין שאנחנו כאן כדי לעשות טוב, כדי להיות אנשים טובים, בני אדם ערכיים, בני אדם טובים יותר. טובים יותר זה כלפי זה, הקרובים, הפחות קרובים והרחוקים. טובים יותר כלפי המוכרים לנו והדומים לנו וטובים יותר כלפי הרחוקים מאתנו, השונים מאתנו, הזרים לנו.

ומה אם הייתי יהודי בזמן השואה? האם הייתי מקבל את מותי הקרב, מתמסר לו? האם הייתי מגלה התנגדות, האם הייתי נלחם? חשבתי שיש לי תשובה ברורה לשאלות הללו – מובן שהייתי נלחם. אבל עם השנים ברור לי שאני לא יכול להיות בטוח בכך, אני לא באמת יודע כיצד הייתי מתנהג.

אז מה מאפשר לי להאמין בעצמי, בבני האדם? במיוחד לאור העובדה שאני מסכים לדבריו של פרימו לוי – "זה קרה, ובכן יכול לקרות שוב, זה גרעין הדברים שיש בפינו לומר".

האמונה שלי בבני אדם נובעת מכך שיש בני אדם אחרים, אלו אשר נלחמו, נאבקו, סיכנו את חייהם וחיי יקיריהם על מנת להתריע, לסייע, להחביא, להציל ולגדוע את משטר הזוועות הזה.

בזכות האנשים האלה אני יכול וצריך להאמין בבני אדם. אנשים אלו הם המופת לנפש האדם, הם האור המנחה אשר מסמן כי יצר לב האדם טוב מנעוריו. כל שעלינו לעשות הוא לטפח אותו, לחנך לפיו – חפש את הטוב ועשה טוב.

רוח המסע של קבוצת ההורים ושל קבוצת התלמידים הייתה, לכל אורכו, רוח מתונה, הומנית, המנסה להבין את נפש האדם ומנסה לחשוב על לקחים ערכיים ומעשיים שיש להפיק מן המאורעות הזוועתיים אשר אירעו לעם היהודי, אך לא רק לו. הייתה התייחסות לפגיעה בצוענים, בפולנים, באוכלוסיית ההומוסקסואלים, בפגועים נפשית ובאחרים. לא היו, בשום שלב, קריאות מיליטנטיות או לאומניות ולא היו מסרים של כוחנות, גם אם ברורה הייתה חשיבות הכוח של מדינת ישראל ככלי לשמירת ביטחון היהודים וכלקח מן התלות וחוסר העצמאות של היהודים בהיותם זרים במדינות העולם.