אל משרדו של הכומר האוונגלי פרננדו סולארס ("אנא קרא לי פרננדו") הגעתי כמעט בלי חמצן ומותש לחלוטין, אחרי שהתבשלתי מחום ומהיעדר אוורור ביריד הספרות של גואטמלה סיטי. הקרחת הקוג'אקית מאירת הפנים של סולארס קידמה את פניי, הכומר החביב הציע לי מייד חטיפי אנרגיה ומשקאות מרעננים, מגבת ריחנית וחדר שבו אוכל לפוש ולהשיב את נפשי.
"תנוח קצת ואחר כך נדבר," אמר סולארס. "לא בוער, נכון?"
המפגש עם סולארס, כומר ידוע ובעלים של ערוץ טלוויזיה פופולארי בגואטמלה, הוא דוגמה אופיינית ליחס הטוב שזוכה לו ישראלי המבקר בגואטמלה. הקהילה האוונגלית, המונה מחצית מהאוכלוסייה במדינה בת השישה-עשר וחצי מיליון תושבים, מקיימת ידידות הדוקה עם ישראל. ידידות זו באה לידי ביטוי בהעברת השגרירות לירושלים ובקריאת רחובות, כיכרות ומוסדות בערים שונות ברחבי המדינה על שם ירושלים. שגריר ישראל בגואטמלה, מתניה (מתי) כהן, יליד ירושלים בעצמו, יכול להרגיש בגואטמלה כאילו לא יצא מעולם מעיר הולדתו.
וגם אני, כאורח שגרירות ישראל בגואטמלה ויריד הספרות המקומי, הרגשתי בבית במהלך הביקור כולו. עבור ישראלים שמאסו בתופעות של עוינות לישראל ובגילויי אנטישמיות במסעותיהם בחו"ל, הביקור בגואטמלה עשוי בהחלט להיות חוויה מתקנת.
גואטמלה היא אולי המדינה הידידותית ביותר בעולם לישראל אחרי ארצות הברית. "אנחנו רואים את זה הן ברמת הממשל (נשיא, משרדי ממשלה ופרלמנט) והן ברמת האיש ברחוב," מספר השגריר כהן. "תשע ערים בגואטמלה כבר קראו רחובות, שדרות או כיכרות בשם: 'ירושלים בירת ישראל', והעיר העשירית בדרך." בגואטמלה אף חוקק חוק, שלפיו הארבעה-עשר במאי הוכרז כיום הידידות בין שתי המדינות. "כשביקשתי משר החינוך ליישם אותו בבתי הספר הציבוריים," מספר כהן, "הוא אמר לי: 'למה רק יום אחד בשנה? בוא נציין שבוע שלם לידידות בין שתי המדינות. יום הלימודים בתאריך זה נפתח בגואטמלה בשעה אחת שעוסקת בישראל. כמובן שאין לזה אח ורע בעולם," אומר כהן.
מתניה (מתי) כהן, שגריר ישראל בגואטמלה
זה לא היה הביקור הראשון שלי בגואטמלה. לפני כשמונה שנים ביקרתי שם באירוע "שבוע ישראל", שאורגן אף הוא על ידי שגרירות ישראל, וכשסיפרתי שאני מירושלים התייחסו אליי כמעט כמו אל המשיח. גם בביקורי זה היחס היה דומה. לא פעם בשיחות ובמפגשים חיכיתי לאיזו שאלה מכשילה, לאיזו הערה ביקורתית כמו במדינות אחרות, אבל הן מעולם לא הגיעו. הגואטמלים פשוט נקיים מביקורת. נוכחתי לדעת כי השגריר כהן והקונסולית נעמה לוי, צדקו כשעדכנו אותי מראש שבגואטמלה לא אפגוש, כמו בארצות אחרות, אוהדי בי-די-אס (BDS) או מכחישי שואה. "עשיתם שואה לפלסטינים," צעקו לי במדינות אחרות בהשקות של אסופה מרובת משתתפים בספרדית שפרסמתי על השואה, ואילו בגואטמלה מצאתי על שולחנו של סולארס ספר עב כרס העוסק בשואה, והוא אף ביקש לקרוא את ספרי "כתוב באפר" ("אסקריטו אן לה סניסה") ולשוחח איתי על אודותיו.
באירוע שהתקיים בחנות הספרים "ארטמיס" בגואטמלה סיטי, בהנחיית הקונסולית נעמה לוי, זכיתי לרגע נוגע ללב. קבוצה גדולה של עיוורים וכבדי ראייה, המשתייכים לארגון "פרוסייגוס", הגיעו להשקת הספרים בחנות מהודרת ומעוצבת בטוב טעם, שכמוה קשה, כמדומני, לפגוש בימינו בישראל. הציניקנים אולי יגידו שהם עיוורים מלראות את המצב לאשורו במזרח התיכון, אבל השאלות שהם הציגו לי דווקא הוכיחו בקיאות במצב. חברי הארגון נחשבים לאוהדי ישראל והמנכ"לית שלהם אף השתתפה בקורס מש"ב בארץ. הם מקיימים קשרים מצוינים עם שגרירות ישראל, והשתתפו בעבר בפעילויות נוספות שיזמה השגרירות, ובהן סדנת בישול מיוחדת עם השף הידוע שאול בן אדרת.
אירוע ספרותי נוסף שהתקיים ביריד הספרות, נפתח על ידי השגריר כהן שדיבר על חשיבות הספרות להפצת התרבות הישראלית. אולי הציניקנים יקפצו שוב וישאלו, את מי בעצם מעניינת הספרות בעידן הפייסבוק והרשתות החברתיות שנוגסות בכל חלקה טובה? התשובה פשוטה: את הלטינים. בכל מדינות מרכז ודרום אמריקה מתקיימים ירידי ספרות מרובי משתתפים ומבקרים, לעיתים כמה ירידים גדולים בכל מדינה. ביריד בגואדלחארה במקסיקו, למשל, ביקרו בשנת 2013 יותר משמונה מאות אלף איש. ביריד בלימה, פרו, ביקרו לפני שנתיים יותר מחצי מיליון איש. גם היריד בגואטמלה הוא גדול למדי ונוהר אליו קהל רב, נתון שיכול להצדיק את ההשתתפות של ישראל בו (בהרצאה על ספרות ישראלית, למשל, נכחו בני נוער רבים). כך שהספרות במרכז ובדרום אמריקה לא מתה אלא חיה ובועטת, והיא יכולה עדיין להוות גשר יציב ליחסים בין ישראל לאזור זה של העולם.
למעשה, הספרות הלטינית מוכרת בישראל יותר משהספרות הישראלית מוכרת באמריקה הלטינית, ויש בהחלט עוד הרבה מה לעשות בתחום הזה. גם בעידן שבו התקציבים של משרד החוץ מקוצצים במאכלת, טוב עדיין ש"עם הספר", כפי שאנחנו מכונים, ישמור פינה חמה לספר. בביקור בגואטמלה הדבר הוכיח את עצמו כמתבקש.
14 תגובות
נחמד מאוד!
נהניתי לקרוא מאמר עם מסר חיובי. כנראה שיש עד תקווה, גם ליחסים הדיפלומטיים וגם לספרות.
אם לא הייתי קורא את המאמר לא הייתי יודע שיש פעילויות כאלה בחו"ל
מכובד. הלוואי ועוד שגרירויות של ישראל יקדמו את הספרות הישראלית.
השגריר הישראלי לענייני ספרות
הייתי מציע מייד למנות את מר אביטוב לשגריר של מדינת ישראל לענייני ספרות. הוא בוודאי על סמך ניסיונו ותרומתו יכול לעזור בתחום ולגשר בין ישראל לעולם הלטיני,הרבה יותר מאחרים שחבל בכלל להזכירם.
רשימה טובה של איש טוב שעושה טוב לספרות הישראלית בעולם הלטיני.
אנו תקווה שאירועים וכנסים ברוח זו יתקיימו במדינות נוספות .אירועים כאלה תורמים רבות לתדמית מדינת ישראל בעולם.תודה לירון על תרומתו בנושא חשוב זה.
בצנעה ובלי צלצולים ודואגים לאינטרסים לטווח ארוך של העם והמדינה.
שונאים אותנו והאחרים אוהבים(תנסו לאפיין את שתי הקבוצות) ואילו את ההעמים אנחנו ממש לא מעניינים
לא מדויק. דווקא העמים בדרום אמריקה מגלים בחלקם יחס אוהד לירושלים ולישראל ממניעים דתיים ויש פער גדול בין היחס החיובי של האיש ברחוב ליחס של הפוליטיקאים, שעם חלקם יש בעיה, אבל חלקם הגיוניים. אבל אם בגואטמלה אוהדים את ישראל, צריך לשמוח.
וסגנית שר כל כך מעולה
יכול היה לעשות יותר לקדם את האינטרסים שלנו בעולם
זו נראית לי בעיית תקציב יותר מאשר בעיית זהות של שר זה או אחר. בכל אופן, הסופר שכתב את המאמר הזה עשה את שלו, וצריך כמובן לעשות עוד במדינות נוספות. ברכות.
רשימה מרתקת במסגרת המסע הספרותי רב השנים (או שמא שליחות ספרותית) של הסופר ירון אביטוב בארצות אמריקה הלטינית. כמה משמח לדעת על היחס האוהד של גואטמלה כלפי ישראל, על ביטויה המרגשים, וגם כלפי הספרות הישראלית.
*על ביטויו המרגשים
סיפור קטן וחשוב מאוד לדעתי.