מה קרה בניסיונות הראשונים לפתח את מדע השכל?

בשנת 1854 פרסם הפילוסוף והמתמטיקאי האנגלי, ג'ורג' בול, ספר שכותרתו "חקירת חוקי המחשבה שביסוד התיאוריות המתמטיות של הלוגיקה וההסתברות". על הספר הזה אמר ברטרנד ראסל שהוא מהווה את פרק הפתיחה של המתמטיקה המודרנית.

בחלק הראשון של הספר דן בול בנוסחאות של חוקי לוגיקה בסיסיים, שמהם פותחה האלגברה המוכרת כיום כ"אלגברה בוליאנית", שהובילה לגילוי הקשר המפתיע שבין חומרה דיגיטלית לטקסט. על קשר זה כתב קלוד שאנון בשנת 1948 את עבודת המאסטר החשובה ביותר בהיסטוריה, עבודה שביססה את הנדסת החומרה הדיגיטלית. בשנת 1950 ידע טיורינג להעיר שביחס למחשבים – "כתיבה" ו"חומרה" הם מונחים כמעט נרדפים.

למרות הכותרת של ספרו, ולמרות הצהרותיו של בול בדבר אפשרות קיומו של מדע של הכוחות האינטלקטואליים, אין בספר של בול שום רמז לחקירת המחשבה כמחשבה. בלי לשים לב גלש בול לחקירת השפה (ואחר כך, בחלקו השני של הספר, לחקירת קבוצות כמייצגות אירועים ומספרים) כשהוא מצדיק גלישה זו בטענה ש"השפה והמספר מתפקדים כעזרים משמעותיים לתהליכי התבונה".

מאה שנים מאוחר יותר, נועם חומסקי, הבלשן הנודע, הציע במאמריו ובספריו תיאוריה מקורית על השפה האנושית מנקודת מבט הסותרת את הגישה המקובלת של סקינר. הוא טען שצריך לשים לב לעובדות המראות שתינוק רוכש את שפת אימו בהיקף ובעומק העולים על הנתונים החיצוניים המגיעים אליו ללמידת השפה. כלומר, העובדות מצביעות על פער משמעותי בין ההתנסות של התינוק בחוויית השפה לבין מיומנויותיו המתגלות בפועל בהתפתחותו הלשונית. למשל, בגיל ארבע הוא יכול לבטא ולהבין היגדים מורכבים שאינם נובעים מההיגדים ששמע בחייו. התיאוריה של סקינר, שרבים מאמינים בתקפותה, טוענת שכל מה שאנו יודעים נובע מגירויים מפורשים שהתנסינו בהם, ולכן אינה יכולה להסביר את הפער הזה.

חומסקי, בעקבות עובדות אלה, הציע להתייחס אל שכלו של הילד הנולד כאל ישות מיוחדת, המגלה יכולות שאינן נלמדות. הוא השתמש במונח אנגלי "mind", ללא קשר עם המוח, וחשף עובדות שמוכיחות שקיימות יכולות מנטליות שאינן נלמדות. אני אישית יכול להעיד כי בהרצאות בשנות ה-60, חומסקי טען במפורש שמה שעובר בתקשורת בין שני בני אדם אינו ניתן להסברה במונחי הפיזיקה. בספרו, "לשון ושכל", שיצא לאור בשנת 1968, הציע להשתמש בשיטות חקירה הממוקדות בתכונות השכל, ברוח גישתו של דקארט, בדיוק בדרך שהציע ראסל, מבלי לייחס אותן למוח. התיאוריה שהציע חומסקי הייתה נועזת ומבריקה. הוא ידע לנצל בניסוחה כלים לחקר השפות שפותחו במדעי המחשב, כמו הגדרות של סוגי דקדוקים ושל שפות פורמליות, ויישומים של מושג החישוב. תיאוריה זו עוררה תגובות ביקורתיות קשות מחוקרי הלשון המסורתיים שאמונתם באשר למרכזיות תפקיד המוח ביחס לשכל לא אפשרה להם לקבל את מסקנותיו של חומסקי.

בשנת 1968 ביקר חומסקי בניקרגואה ונשא באוניברסיטת מנאגואה סדרת הרצאות – "שפה ושאלות על הידע" (תורגמו לעברית ויצאו לאור בשנת 2003 בהוצאת רסלינג). בהרצאה הראשונה בסדרה זו הוא השתמש בביטוי "מוח/מחשבה" והצהיר שהוא מגדיר את חקר המחשבה "כחקר התכונות המופשטות של מנגנוני המוח". למעשה הוא טען שכל חקירה מדעית חייבת להיות מבוססת על הפיזיקה, ושעבודתו "מהווה צעד לקראת הטמעת הפסיכולוגיה והבלשנות אל תוך מדעי הטבע".

בשנת 2005 יצא לאור ספרו של חומסקי על "חוקים וייצוגים" ובו הוא הגן על התיאוריה שלו מפני הביקורות שהוטחו נגד המושגים שהציע, בטענה שמושגים תיאורטיים על תכונות השכל העובדתיות, כמו מושגים מדעיים מקובלים בפיזיקה, אינם סותרים את הפיזיקליות שלהם. חומסקי סיים את ספרו בהצהרת ההטמעה שלו, "עם ההצלחות הדרמטיות של המדעים הביולוגיים בדור שעבר, לא יהיה זה מוגזם לקוות שכמה מהשאלות הקלאסיות בדבר טבע שכלו של האדם ותוצריו, גם הן יוטמעו בכלל מדעי הטבע בשנים שלפנינו".

כלומר, שאלות אלה, לא ייפתרו על ידי מחקר עצמאי של עולם השכל, האישי, אלא יוטמעו לתוך המחקר של העולם החומרי. כך הוא הפך את תפיסתו של ראסל על פניה, מזו הרואה את התופעות השכליות כתוכן של מדע אוטונומי של השכל וכבסיס של השיטה המדעית. הוא נסוג אל התפיסה המקובלת בימינו, הרואה בתופעות השכליות תופעות שבסיסן פיזיקלי, אם כי, כך הוא טוען עתה, כדי להשיג זאת, על הפיזיקה ומדעי הטבע להתפתח "בשנים שלפנינו".

בדיון על ההשקפות על אודות השכל, אי-אפשר שלא להזכיר גם את לאפייט רונאלד האבארד, אשר בשנת 1950 הוציא לאור כמה כתבים על הגרסה שלו של מדע השכל, שלה הוא קרא "דיאנטיקה" ("מבעד לשכל"). פרסומים אלה עוררו הדים רבים ותגובות ביקורתיות קשות בארה"ב ובארצות אחרות. הכותרת של ספרו משנת 1950 (שתורגם לעברית בשנת 2007), "דיאנטיקה: המדע המודרני של בריאות הנפש", היא קריאת תיגר על הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה המקובלות. מן הכתוב בפרק הראשון מתבהר במפורש שמדובר בהצעה לפיתוח מדע בלתי-תלוי של השכל. בתוך חודשים ספורים הכריז האבארד על פיתוח מתקדם של הדיאנטיקה, שלו הוא קרא "סיינטולוגיה", דהיינו, מדע הידיעה. הנחת היסוד של הסיינטולוגיה היא שמהות האדם היא ישות רוחנית, שאינה תלויה בעולם הפיזיקלי ושמשתמשת בשכל ובגוף, ושניתן לאשר את קיומה במחקר מדעי. בשנים הראשונות של הדיאנטיקה והסיינטולוגיה, כל המרכזים שייסד האבארד היו מרכזי מחקר שבהם פעלו עשרות חוקרים, מכיוון שלפי גישתו, התכנים של הדיאנטיקה והסיינטולוגיה, ניתנים לחקירה ולבדיקה מדעית, כנהוג במדעי הטבע.

האבארד ותורתו הותקפו בלי הרף והוא נאלץ להגן על פועלו ועל תלמידיו. בשנת 1953 הוא בחר להגדיר את הסיינטולוגיה כ-religion. או כפי שטען פרופ' רימון כשר, חוקר תנ"ך מאוניברסיטת בר-אילן, "הסיינטולוגיה עוסקת בנתיב לחופש רוחני – ומה זה אם לא עיסוק דתי?" (כמצוטט באתר "המולטי יקום של אלי אשד").

רבים מזהים רוחניות עם מיסטיקה או עם אמונה דתית. מכאן נובע קושי מתמיד ביישום הרעיונות המקוריים של בול, ראסל, חומסקי והאבארד, בקידום מחקר מדעי על תופעות הנוגעות לשכל האדם ולנפשו, כתופעות שאינן מוכתבות על ידי העולם הפיזיקלי. קל מאוד לא להבין רעיונות אלה ולראות בגישה זו ניסיונות מודרניים לשטיפת מוח דתית מאורגנת. כך צומצמה השיטה המדעית וכך נכבל המדע של השכל לפיזיקה.