מסך הברזל, מסך הבמבוק ומסך הכזבים

בפרק הקודם בסדרה טענתי כי מכל העמים, כביכול, שנמצאים במזרח התיכון, הקבוצה היחידה המתיימרת להיות עם, הם הפלסטינים, אלא שאומה פלסטינית מעולם לא הייתה קיימת, ולכן מנהיגי המהפכה הערבית ובעיקר אנשי הפלג הפלסטיני אימצו את המאבק על ירושלים כסמל למציאות הפוליטית שלהם. וכך המאבק על ירושלים, בירת העם היהודי, העיר הקדושה לשלוש הדתות הופך למרכזי בסדר היום העולמי.

לשם הבנת הבעייתיות שבמאבק, הנובעת מאופי הפוליטיקה המוסלמית, יש לבחון את הפוליטיקה העולמית כפי שהתגבשה בסוף המאה ה-20. לאחר מלחמת העולם השנייה היה העולם מחולק לשלושה מסכים.

מסך הברזל חילק את אירופה לשני גושים: מזרח ומערב, חלוקה אידיאולוגית בין המדינות הקומוניסטיות בהנהגת ברית המועצות לבין מדינות "העולם החופשי".

מסך הברזל היה נוקשה מאוד, ומנע מעבר בין הצדדים מתוך שאיפה לבודד את המחנות ולמנוע זליגה הדדית בין המזרח למערב וכדי למנוע השפעה מערבית על המזרח באימפריה הקומוניסטית.

המסך השני הוא מסך הבמבוק שחצץ בין ארצות אסיה הקומוניסטיות לבין העולם המערבי. סין וגרורותיה הקימו מסך גמיש יותר אשר אִפשר השפעה מדודה ויחסים מתפתחים בין הגושים לרווחת כל הצדדים.

המסך השלישי הוא מסך הכזבים שנמתח בין ארצות האסלאם לשאר העולם, והוא מבוסס על תפיסת העולם שהשקר הוא חלק מהאמת. הפטה מורגנה היא חלק מהמציאות של הפוליטיקה האסלאמית. וכך, נרטיבים הופכים להיסטוריה ומשמשים בסיס לטיעונים היסטוריים. לדוגמה, הסיפור על מוחמד וסוסו הפלאי אינו מופיע במקורות, אך הפך לחלק מהנרטיב המוסלמי כדי לטעון שירושלים קדושה לאסלאם.

מאחר שאין מציאות פוליטית לאומה פלסטינית עתיקת יומין, שאליה אפשר לייחס את דרישותיהם למולדת, החלו המוסלמים ליצור נרטיבים חדשים. הם טוענים, למשל, שאת המסגדים הראשונים בנה האדם הראשון, ולכן כל טענה על קדימותו של עם ישראל היא שקרית. טענה נוספת היא שהמסגדים על הר הבית נבנו על ידי אברהם אבינו שהוא גם אבי האסלאם.

יתרה מזאת, תוך כדי התהליך נוצרו כתבים שונים הטוענים כי בית המקדש שבנה כביכול הורדוס כלל לא היה בית מקדש יהודי, ושלמעשה בית מקדש בירושלים הוא שקר שהפיצו היהודים.

כפי שציינתי בפרק השני בסדרה זו, מי שהחל את המאבק בין הפלסטינים ליהודים היה השיח' אמין אל-חוסייני. השימוש במסגד אל-אקצה הפך את המאבק לא רק לפוליטי אלא גם לדתי.

ב-1920 פתח אל-חוסייני במסע הרג: 5 יהודים נרצחו ו-211 נפצעו בפרעות אלימות בנבי מוסא בתהלוכה בירושלים.

ב-1924 הוא נבחר למופתי של ירושלים ורתם את המדינות המוסלמיות למאבק הלאומי של הפלסטינים, תוך הפניית תשומת ליבם לקודשי האסלאם בירושלים בהר הבית.

אל-חוסייני גייס 90 אלף לירות שטרלינג לשיפוץ המסגדים. הוא הציג פרסומים וקבלות צדקה שבהם תמונות של הר הבית ומסגדים שעליהם צויר מגן דוד, כהוכחה לסכנה הנשקפת למסגדים מהיהודים הרוצים לעלות להר הבית. הוא הצליח להסית נגד היהודים ולנכס לעצמו את המסגדים.

אל-חוסייני הפך את מאבקו למען אל-אקצה לכלי אלים לפגיעה ביהודים, לפגיעה במקומות הקדושים ליהודים, כולל שבילי בהמות שעברו דרך הכותל המערבי והפניית שפכים מבתי שימוש מסביב לכותל אל תוך הרחבה.

ב-1970 פרסם העיתונאי חביב כנען כי המופתי תיכנן להקים משרפות בעמק דותן כדוגמת אלו שבאושוויץ עבור יהודי ארץ ישראל, עיראק, תימן וסביבותיה. כנען התבסס על דבריו של בכיר הקצינים הערבים במשטרת המנדט הבריטית.

לתהליך אנטישמי זה אפשר לצרף את הפעילות רבת השנים של השיח' אל-חוסייני עם היטלר והצבא הנאצי, כולל גיוס מוסלמים בוסנים, יחידות ה-ss, שיתוף פעולה עם אייכמן לפתרון הסופי, שיתוף פעולה עם שלטונות איטליה שלא לקבל יהודים שברחו והחזרתם לידי הנאצים, וכן תכנון המחתרת הטמפלרית הגרמנית בשיתוף עם הפלסטינים בארץ להרעלת הירקון.

הנהגתו של השיח' אמין אל-חוסייני גרמה לתסיסה ולשנאה כלפי היהודים, ועודדה את התגייסות הצבאות הערביים ב-1948 במטרה לחסל את מדינת ישראל. כידוע, ישראל ניצחה. התבוסה הערבית מכונה בשם "נכבה". את השם תבע פילוסוף סורי שכוונתו הייתה להאשים את המנהיגות הערבית באסונם עקב היציאה למלחמה והדרישה לברוח לארץ ישראל על מנת לשוב בחסות הצבא הערבי ולהשליך את היהודים לים.

מלחמת ששת הימים בשנת 1967 אמורה הייתה לשים קץ להשפעתו המסיתה ולהנהגתו האנטישמית של אל-חוסייני, ועל כך אדון בפרק הבא.