חשיבותה של ירושלים לאסלאם

בפרק הראשון בסדרה זו, סיפרתי לכם על ירושלים שאני זוכר מילדותי, ועל ההתרגשות שאפפה אותי בכל פעם שהגעתי לביקור בבית סבי שהיה הרב של ירושלים. בפרק זה אבקש לדון בחשיבותה של ירושלים לאסלאם.

במשך שנים רבות לא העניקו המוסלמים לירושלים חשיבות מרכזית כפי שהם מעניקים לה היום. המקום החשוב לאסלאם הוא, כידוע, הכעבה במכה, והרמז היחיד למסגדי הר הבית מופיע בסורה ה-17 בקוראן שבה מתואר טיולו הלילי של מוחמד, רכוב על גבי סוסו הפלאי בעל הכנפיים, למסגד החיצון, שמשם עלה לשמיים.

לאורך כל ההיסטוריה התחזקה חשיבותה של ירושלים בעיני המוסלמים רק כאשר אחרים ניסו לכבוש אותה מהם. עד למסעות הצלב ולכיבושי הנוצרים לא היה לעיר תפקיד מרכזי באסלאם. מסגדי הר הבית בחלקם נבנו מתוך תחרות בין אנשי בית אומיה הסורים לבין המשפחות שניהלו את מכה והכעבה והפכו אותה למרכז דתי, בעוד בית אומיה ניסו לפתח אלטרנטיבה דתית חלופית או מתחרה.

השיח' אמין אל-חוסייני, היה הראשון שהדגיש את חשיבותו של מסגד אל-אקצה ואת חשיבותו של המאבק על המקום. השיח' אל-חוסייני סימן את קווי הגבול של המאבק בין הפלסטינים ליהודים סביב ירושלים מתוך ראייה מאוד מדויקת. לשם הבנת ראייתו יש להכיר את הפוליטיקה העולמית כפי שהתגבשה בסוף המאה ה-20.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ירד מעמדן של מדינות הלאום. רוב המדינות שהוקמו במזרח התיכון ובאפריקה היו מדינות חסות של מעצמות שתיגמלו את תומכיהן על ידי הענקת שטחי קרקע כדי להקים מדינה. צריך לזכור כי אף אחת מהמדינות שהוקמו במזרח התיכון לאחר מלחמת העולם הראשונה לא קמה על בסיס לאומי או על בסיס של עם מסוים.

לבנון הייתה מורכבת ממיעוטים שונים המסוכסכים זה עם זה עד היום. בהסכמים שלאחר מלחמת העולם הראשונה היא ניתנה לצרפת.

תחילה ייעדו הבריטים את סוריה למלך עבדאללה. גם סוריה היא מדינת לאומים ומורכבת אף יותר מלבנון. בשלב מסוים היו בה שבע ישויות פוליטיות נפרדות שלאחר מכן אוחדו למחנה אחד. אולם, לבסוף לא נמסרה סוריה לנסיכות ההאשמית, אלא לצרפתים. בהפיכות צבאיות שאירעו לאחר מכן, השתלטו אנשי צבא שנתמכו על ידי המיעוט העלווי על השלטון. המיעוט העלווי מהווה בסה"כ 13 אחוז מהאוכלוסייה.

המלך עבדאללה קיבל כפיצוי את עבר הירדן שבו אין עם מוגדר, אלא אוכלוסייה הטרוגנית המורכבת מבדואים, מפלסטינים ומפליטים מעיראק ומסוריה.

עיראק, גם היא מדינת מיעוטים, הייתה תחת חסות בריטית ונמסרה להנהגה מלכותית של מלך עיראק. בית המלוכה נפל במהפכה אלימה ומאז נשלט על ידי הצבא. השלטון בסוריה הושפע לסירוגין מהסונים ומהשיעים. יש לציין שהרוב הוא שיעי, אך השולטים הם סונים. לאחר מלחמת המפרץ האחרונה ועם נפילתו של סדאם חוסיין, המנהיגות היא יותר שיעית ועיראק מצויה בחוסר יציבות קשה.

יתר מדינות המפרץ כגון קטאר, בחריין, עמאן ואומן, הן מדינות חסות שקיבלו את עצמאותן המלכותית מהבריטים והקימו שלטון מלוכני בדומה לזה הבריטי עם השפעה בריטית, אך ללא שום בסיס למדינה לאומית.

אם כן, מאחר שמעמד המדינה הלאומית ירד, התחזק מעמדה של האומה המוסלמית או הערבית, ואכן, ניתן לראות כי מתקופתו של נאצר ועד הנייה בשנות ה-2000 מדברים המנהיגים הערבים על האומה המוסלמית ולא על מדינת לאום.

אם כך, מכל העמים, כביכול, שנמצאים במזרח התיכון, הקבוצה היחידה המתיימרת להיות עם, הם הפלסטינים, אלא שאומה פלסטינית מעולם לא הייתה קיימת, ולכן מנהיגי המהפכה הערבית ובעיקר אנשי הפלג הפלסטיני אימצו את המאבק על ירושלים כסמל למציאות הפוליטית שלהם.

אבל ראו זה פלא – בשום מקום בעולם, להוציא הוותיקן, אף עיר או מרכז דתי לא הופכים לבירה של מדינה בעולם. הערים הקדושות בסעודיה – מכה ומדינה – אינן בירות. העיר הדתית קום באיראן איננה בירה. העיר הקדושה כרבלה בעיראק איננה בירה. ולכן, רק בגלל היעדר כל זיקה לאומית בחרו הפלסטינים למקד את מאבקם סביב ירושלים כבירת פלסטין. מחד גיסא ירושלים מזוהה כבירתו הנצחית של העם היהודי זה 3500 שנה, ומאידך גיסא העולם מכיר בחשיבותה של ירושלים לכל הדתות, ולכן המאבק הוא אגרסיבי ואלים.

מלחמת העולם השנייה שינתה את כללי המשחק במציאות הפוליטית העולמית ועל כך אפרט בפרק הבא.