מהו מקור ידיעת האדם?

יש הנוהגים להסיק על פיחות במעמדו של האדם כתוצאה מהתפתחות המדע. לדוגמה, נהוג לטעון שקופרניקוס הוריד את מעמד האדם ממרכז העולם, בשל גילוי מיקומו הנחות של כדור הארץ ביחס למערכת השמש, ושל זו ביחס לתבל כולה. כאילו מעמד האדם וחשיבותו נקבעים לפי כתובת מגוריו, לפי המקום שבו שוכן גופו, ולא לפי טווח תפיסתו והבנתו.

כל התקדמות מדעית כרוכה בהגדלה של טווח התפיסה וההבנה של האדם: תמונת החלל לפני גליליי וקופרניקוס הייתה דלה ומצומצמת מזו שהייתה בידינו אחריהם. תמונת החלל לפני גילוי או המצאת חוק הכבידה של ניוטון הייתה דלה ומצומצמת מזו שאחרי ניוטון. כך גם לגבי השינויים בטווח תפיסתנו והבנתנו בעקבות תורות היחסות ומכניקת הקוואנטים. על כך הוסיפו את יישומי הידע המדעי, ביצירת מכשירי תצפית מתקדמים וכלי תעבורה סילוניים, שהרחיבו את נוף העולם שלנו לטווחים ולהיקפים שלא שיערו אבותינו.

הידע שלנו גדל והתרחב במאות השנים מאז גלילאו גליליי, וכל אדם מוזמן להרחיב את ידיעתו האישית ביחס לידע הזה. לשם כך על הוראת המדעים להתרחב במידה רבה. כל פגיעה בהוראת המדעים מצמצמת את היקף הידיעה האישית שיש לאדם שאיננו מדען. נוסף לכך, הידע האנושי הכללי ממשיך להתפתח כל עוד המחקר המדעי ממשיך להתפתח. לכן כל פגיעה בהיקף המחקר המדעי פוגעת בטווח התפיסה וההבנה של כולנו, גם מבלי שנהיה מדענים.

יצירתה של המהפכה המדעית בתרבות המערבית הייתה כרוכה בחילוקי דעות אלימים עם שלטונות הכנסייה הנוצרית. לדעתי, החלק החשוב ביותר במחלוקת בין הדת לבין המדע בתרבות המערבית היה בעיית האוטונומיה והאחריות לפיתוח הידיעה של האדם. זה היה מאבק כוחני על השליטה במקורות הידע. הדתות במערב מציבות תנאים, מתווכים ומקורות חיצוניים לידיעת האדם. לעומתן, המדענים במחקריהם מצהירים שוב ושוב שהאדם אינו זקוק למתווך כדי לדעת את האמת. תבונתו, למידתו ויכולת ההבחנה של האדם, בתצפיות שהוא יכול לערוך, מספיקות כדי להשתתף בתהליך המתמשך של הכרת האמת וחשיפתה, צעד אחר צעד, ללא הגבלה חיצונית כלשהי.

אמנם, האדם יכול לגלות גם בעיות שאינן ניתנות לפתרון, והוא עושה זאת, על סמך תבונתו ולא מפני שמישהו מונע ממנו את פרי עץ הדעת. מדי פעם, במחלוקות המרות, המדען זועק "ובכל זאת נוע תנוע!", אבל בזעקתו הוא מביע את האוטונומיה המוחלטת של ידיעתו.

נוכל להגדיר את מכלול התופעות שהמדע יכול לחול עליהן, כאלה אשר קשורות ביחסי סיבה ותוצאה עם תופעות הניתנות לתצפית, אישית או ציבורית. לעומתן, תופעות שאינן ניתנות לבדיקה אישית באמצעות תצפיות האדם אינן יכולות לעניין את המדעים. הוויכוח עם הכנסייה הנוצרית היה בעיקרו על טווח ואופי הקשר של האדם עם האמת. דתות רבות כפו על מאמיניהן את האמונה בחריגה של מקור האמת מתפיסת האדם הפשוט ומהבנתו. המדע מבוסס על ההנחה שמושג האמת חל אך ורק על מכלול התופעות הניתנות עקרונית לבדיקה אישית על ידי כל המתעניין. מהנחה זו נובעת מסקנה חשובה: לפי התפיסה המדעית, כל אדם יכול לדעת את האמת, באמצעות חושיו ובאמצעות תפיסתו.

מצד אחד, לכל אחד ואחת יש גישה אל האמת ויכולת לדעת את האמת. מצד שני, לאף אחד אין גישה ישירה אל העולם האישי שלך, זולתך. הידיעה שלך צומחת ונבנית בעולם האישי שלך, מהתצפיות שלך, מהתבונה שלך ומהמסקנות שלך. לשום אדם מלבדך אין גישה אל מה שמתרחש בעולמך האישי. אף אחד אינו יכול לומר לך מה את יודעת, חושבת או מרגישה. אף אחד אינו יכול להסביר את תחושותיך הסובייקטיבית בלי להסתמך על תצפיותיך האישיות ועל ידע מבוסס שנבדק אישית על ידיך. היוצאים מן הכלל הזה הם אנשים הקרובים אליך, עד כדי כך שהם יכולים לחוש את תחושותיך, אבל לעולם לא באותה ודאות שבה העולם האישי חשוף בפניך. בטרמינולוגיה של פופר, כפי שהוסבר במאמר על מושג האמת, עולם-2 – הוא עולם התופעות המנטליות האישיות – חשוף רק בפניך ובפני אלה המעזים לחקור אותו.

לו היה מתנהל מחקר מדעי וציבורי על השכל האנושי, כפי שהציע ראסל (ראו במאמר הקודם), היה נוצר ידע ציבורי על תופעות שכליות, ידע הניתן ללמידה ובדיקה, ככל ידע מדעי אחר. היו נוצרות קבוצות מחקר שהיו חושפות ומפתחות את מדע השכל ובודקות זו את זו, כנהוג במדע. אלא שרק את או אתה תוכלו לוודא שתגליותיהן אכן חלות גם על השכל האישי שלכם. קיימות כאן שתי אפשרויות. ייתכן שהשכל שלך יכול לספק לך עדות שסותרת את הידע הציבורי על השכל, וייתכן שהשכל שלך יתמוך בידע הזה. רק את או אתה יכולים להכריע מי מבין שתי האפשרויות האלה מתקיימת בכל מקרה.

המשימה המחקרית שהגדיר ראסל תהפוך את כולנו למשתתפים פעילים בבניית הידע הציבורי על השכל ובבדיקתו. מסקנה זו איננה מיוחדת רק למדע השכל. היא חלה גם על שאר המדעים. בכל התנסות שלנו, בתצפיות בטבע, בפעולת מכשירים ובחישה בחושים שלנו, אנו מתנסים בתצפיות ובתופעות שיכולות לסתור את הידע המדעי. זה קורה גם ללא השכלה מדעית, אבל השכלה מדעית נחוצה לנו כדי שנוכל להבין את התנסויותינו. זה נכון לגבי מדעי הטבע כמו לגבי ההצעה של ראסל לגבי פיתוח מדע השכל. ההבדל הוא בנכונותנו. אנו אצנו אל קצווי עולם-1 (עולם התופעות החומריות לפי הטרמינולוגיה של קארל פופר), ונרתענו מלחקור את השכל (את עולם-2), הנמצא בטווח אפס מעצמנו. רתיעה זו מגבילה את ההומניזם של המדע והיא נובעת כנראה מפגם מהותי של השכל האנושי. במאמרי הבא אדון בשני מקרים דרמטיים של רתיעה זו.