אמת סובייקטיבית, אמת מדעית ואמת מוחלטת

נהוג להתייחס אל אמת סובייקטיבית כאל אמת רופסת וחסרת ערך, ואפילו כאל אשליה. במאמר זה אסקור בקצרה דעות שביטאו שלושה הוגי דעות מפורסמים, על תפקידה הקריטי של האמת הסובייקטיבית בביסוס של ידע: ז'אן-פול סארטר, ברטרנד ראסל וקארל פופר. בטרם אציג את הגיגיהם, עליי להזכיר את אחד מההוגים המשפיעים ביותר אשר השפעתו עלולה למנוע מאיתנו להתמודד עם רעיונות הסותרים את אמונתו.

מדובר בפסיכולוג בורהוס פרדריק סקינר (1990-1904), אחד החוקרים הראשונים שניסה באדיקות לשחרר את הפסיכולוגיה מקשריה עם מה שהוא כינה "אמונות דתיות", ובעיקר להפוך אותה להנדסת התנהגות. סקינר טען שאפשר לפתח תיאוריות מדעיות יישומיות, המבוססות על התנהגות האדם על סמך עיבוד של תצפיות בהתנהגותו בלבד, ללא שימוש במושגים מופשטים אשר, לדעתו, משקפים משמעויות בלתי מוגדרות, כמו הבנה או תודעה. הוא ביסס את התיאוריה שלו על סמך ניסיון של מאלפי החיות וטען שהוראה מוצלחת חייבת להיות, למעשה, סוג של אילוף.

אפשר לגלות את השפעתו העצומה של סקינר על החשיבה החינוכית בימינו. לדוגמה, במכללות לחינוך נהוג להזמין מורים להשתלמויות בתכנים חדשים (כמו בשימושים הפדגוגיים במכשירים אלקטרוניים) שיילמדו על ידי חיקוי (הם קוראים לשיטה זו "מודלינג") ללא לימוד של עקרונות וללא צורך בשום הבנה של תכנים. למען האמת, תוכניות לימודים לתארים גבוהים בתחום הטכנולוגיה בחינוך אינן מכילות אף לא התייחסות אחת להבנה, ובעיקר לא להבנת עקרונות.

משתמשי השפה העברית מתקשים בדיון בסוגיות אלו, גם ללא השפעת סקינר, כי אין לנו בעברית של ימינו מילה מקובלת לייצוג המונח "mind". כדאי לדעת כי הוגי הדעות היהודים בימי הביניים, שדנו לעיתים קרובות ב-mind, השתמשו במילה "שכל", והם עשו זאת מבלי להניח מראש את הזהות של המוח עם ה-"mind". זהות זו מובילה לתוצאות מגוחכות. למשל, באחד הפרקים של הסדרה החביבה "ללא גבולות" אפשר לשמוע על חברה שעוסקת בהורדת התכולה של מוחות של גאונים אל מחשבים כנתונים, כדי לשמר את מחשבותיהם לנצח נצחים. אני מציע לקוראת ולקורא הביקורתיים לבדוק כמה הנחות שלא קיבלו בסיס עדיין מסתתרות בתיאור הדמיוני הזה. לעומתם, המתרגמים של ספרו של דאגלס הופשטטר, "גדל, אשר, באך: גביש בן-אלמוות" בחרו במילה "נפשות" כדי לתרגם את המילה "minds".

ז'אן-פול סארטר, אבי האקזיסטנציאליזם, אמר בהרצאתו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" בשנת 1946: "על-מנת להגדיר את האפשרי, עליך להשיג את האמת. לכן, כדי שאמת כלשהי תוכל להתקיים, אמת מוחלטת צריכה להתקיים; היא פשוטה וקלה להשגה על ידי כל אחד; היא מורכבת מהתפיסה הישירה שלו את עצמו".

בדבריו אלו גלומות כמה טענות: 1. קיימת אמת מוחלטת; 2. אמת זו פשוטה וקלה להשגה באמצעות התפיסה הישירה והסובייקטיבית של כל אחד את עצמיותו; 3. ולכן, כל אמת זקוקה לאמת מוחלטת כתנאי לקיומה. לצערי, הוא לא הסביר מה כוונתו במונח "אמת מוחלטת" ולא הסביר כיצד כל אמת קיימת רק הודות לקיומה של אמת מוחלטת. השימוש שלו במילה "לכן" איננו ברור כלל.

בכל אופן, סארטר טען שכל אמת, ותהא זו האמת המורכבת ביותר, כמו זו המושגת במחקר מדעי, מתבססת על אמת סובייקטיבית. מסתבר שהוא לא היה היחיד לחשוב ככה. ב-1948, שנתיים אחרי הרצאתו של סארטר, פרסם ברטרנד ראסל, מגדולי הפילוסופים של המדעים במאה ה-20, שהיה לוגיקן וחוקר יסודות המתמטיקה והמדעים, ספר על "הידיעה האנושית, הטווח שלה ומגבלותיה". בספר זה הקדיש ראסל פרק שלם למחקר מדעי של התופעות הסובייקטיביות. עד כמה שהדבר נשמע מפתיע, ראסל, שרצה להגדיר את גבולות הידיעה המדעית, טען למעשה טענה הדומה לזו של סארטר, מבלי להזכיר את סארטר בכלל. הוא טען שכל המדעים האמפיריים, המבוססים על ניסויים ותצפיות, מבוססים על ידיעות ותפיסות סובייקטיביות, ולכן על תופעות סובייקטיביות.

תחילה הבחין ראסל בין ידיעה אישית לידיעה חברתית. בפרק הראשון בספרו הנזכר לעיל שכותרתו, "ידיעה חברתית ואישית", כתב: "הקהילה יודעת גם יותר וגם פחות מאשר היחיד: היא יודעת, ביכולתה השיתופית, את כל התכנים של האנציקלופדיה, ואת כל התרומות לטקסטים של גופי הדעת, אבל אינה יודעת את החום והמארג של החיים האישיים". אחרי דיון בערכה החשוב של העדות האישית, גם בתחום המשפט וגם במחקר מדעי, מסיים ראסל את הפרק בטענה: "תפיסות אישיות הן הבסיס של כל הידיעה שלנו, ולא קיימת שיטה שבה אנו מתחילים מנתונים שהם ציבוריים לצופים רבים". כלומר, ראסל טען שכל אמת מדעית מתחילה באמיתות סובייקטיביות ואישיות, והשיטה המדעית לא יכולה להישען רק על אמת מדעית מבוססת, שהיא תמיד ידיעה ציבורית.

הרעיון של ראסל הוא פשוט למדי. כל ידיעה מדעית ציבורית, כידיעה אמפירית, מתחילה בתצפיות אנושיות ואישיות של אלו החוקרים אותה. התצפיות האנושיות תמיד מורכבות מהתנסויות אישיות, ולפיכך הן מבוססות על התנסויות המורכבות מגורמים סובייקטיביים.

אפלטון, שהיה מודע לחולשתה של הסובייקטיביות של התצפית האנושית, החושית, התייחס אליה כגורמת קושי המונע ידיעה אמיתית. הוא (או, סוקרטס, דוברו) הצביע על כך שהערכה של תחושת חום של מים באמצעות נגיעה ביד אינה אמינה, כי היא תלויה בתחושות קודמות, ולכן שלל מכול וכול את ערכם של החושים כבסיס לידיעה. קביעה זו מנעה מתלמידיו, במשך שנים רבות, את פיתוח השיטה המדעית המוכרת לנו, המבוססת על שימוש בחושים לצורכי תצפיות. תלמידיו עברו מתצפיות לפרשנויות ופלפולים.

הישגי השיטה המדעית בימינו מהווים עדות עובדתית לכך שהצלחנו להתגבר על הקשיים שציין אפלטון. בעיקר התגברנו, באופנים שונים, על נטייתנו לשגיאות. בנקודה זו מציע ראסל תפנית מעניינת. הוא טען שלפי הניתוח הזה, הצלחת השיטה המדעית עצמה מעידה, בין היתר, על קיומן של תופעות כלליות המתגלות בין העולמות הסובייקטיביים של בני האדם. הצלחת השיטה המדעית, לטענתו, נובעת מגילוי החפיפה שבין תוכני התצפיות האישיות של החוקרים המשכפלים מחקר מדעי. על גילויים אלו, כך טען ראסל, ניתן ליישם את השיטה המדעית, אף שהם נובעים מתצפיות שהן 100% סובייקטיביות. כל הפרק הרביעי של ספרו של ראסל מוקדש לאפשרות ביסוס מדעי אמפירי של "מדע השכל" כמדע של התופעות הסובייקטיביות.

קארל פופר, מי שלמעשה ביסס את הפילוסופיה של המדע כתחום דעת בפני עצמו, הציע בשנות ה-90 כמה הבחנות הנוגעות לשכל ולמדע. כמו ראסל, טען פופר שעלינו להבחין בין ידיעה כתופעה סובייקטיבית ואישית לבין ידיעה ציבורית, כמו זו המשקפת לנו את תוצרי המחקר המדעי. אבל, מלבד הבחנה זו, הוא הציע שנבחין בין שלושה "עולמות": עולם התופעות החומריות (שלו קרא "עולם-1") המכיל, בין היתר את הגוף, לרבות המוח; עולם התופעות המנטליות האישיות (שלו קרא "עולם-2", וברור שכל אחד מאיתנו מתנסה בעולם-2 אישי ונבדל); ועולם היצירות והתכנים התרבותיים (שלו קרא "עולם-3").

פופר טען שמדובר בשלושה עולמות נפרדים, המקיימים אינטראקציה הדדית ביניהם, מבלי להיסחף לספקולציות מיסטיות או דתיות. מההבחנות שלו נוכל להסיק עד כמה מורכבת משימת הוראת מדעי הטבע, או תוכן אחר מעולם-3: איך לוקחים תוכן מעולם-3 ועל ידי פעילות בעולם-1 מאפשרים ללומדים ליצור, בעולמות-2 שלהם, ידיעה והבנה של התוכן הנמצא בעולם-3?

ההבחנה של פופר בין עולם-1 לעולם-3, מעמידה את התופעות המשותפות בנגישותן לכלל בני האדם, קרי עולם-1, כעולם נפרד, שבו אין לאדם תפקיד מרכזי כלשהו. תפיסתו עוזרת לנו להגדיר לא רק את מהות המדעים, כתהליך יצירתי, אלא גם את מהות ההוראה והלמידה. כמו ראסל, טען פופר כי מדעי הטבע הם אותו חלק של עולם היצירה האנושית (עולם-3) הנובע מיצירה ביקורתית אנושית מתמדת, הנבנית מתצפיות אישיות וסובייקטיביות, מעולמות-2 של החוקרים, שעברו מבחני ביקורת והתאמה ביניהן. פופר טען שיצירות אנושיות שוכנות בעולם בפני עצמו (עולם-3) ואילו ראסל לא ראה צורך להפריד בין עולם-1 לבין עולם-3, כי בשניהם שוכנות תוצאות שיתוף של פעולות אישיות וסובייקטיביות. סארטר טען בהרצאתו המפורסמת כי "אין יקום אחר מלבד היקום האנושי, היקום של הסובייקטיביות האנושית".

למרבה הצער, פופר אינו מזכיר את גישתו של ראסל למחקר השכל ולהגדרת הפעילות המדעית כמבוססת על התבוננויות אישיות בתופעות סובייקטיביות. כפי הנראה, סארטר, ראסל ופופר – אף לא אחד מהם היה מודע כלל למשמעות ההגות של עמיתיו. חבל.