שינויים שעברתי

ימי העצמאות שלי
דגל ישראל

כשקמה מדינת ישראל הייתי תלמיד בית הספר היסודי. גרתי בירושלים והייתי חניך התנועה המאוחדת. אני זוכר את חגיגות ימי העצמאות הראשונים בירושלים. כמה במות בידור שהגדולות בהן היו ברחוב המלך ג'ורג' ובכיכר ציון. אנשים, נשים וילדים אהבו את האירוע. דירתנו, שפנתה לרחוב הראשי, הייתה עטוית דגלי לאום. ההזדהות עם מלחמת העצמאות והתקומה הייתה מלאה.

כבר בשנות ה-50 המוקדמות הייתי בא עם אבי, ולעיתים גם עם אחי, לטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. שמענו את דברי יו"ר הכנסת של אותם זמנים. אני זוכר את נאומו של קדיש לוז, איש דגניה, שנראה סגפן למדי. הוא היה איש שפיו וליבו שווים. במשך השנים הפכתי אורח קבוע בטקס וגם בתחילת ימיי בכנסת לא החמצתי את האירוע. היינו כמה ירושלמים אורחים קבועים ומושבעים – דן מרידור, ראובן ריבלין ואנוכי.

לא תמיד נחוג יום העצמאות באווירה פסטורלית. היו מחלוקות קשות שפגמו באווירה, לאו דווקא על ההר. אני זוכר הופעה שלי ביום הזיכרון בבית העלמין בחיפה. חלק מהמשפחות השכולות של מלחמת לבנון קראו קריאות לעברנו, בין שהיינו נציגי האופוזיציה או הקואליציה.

אני חושב שאי שם בשנות ה-90 הפסקתי להיות נוכח קבוע בטקס. צפיתי בו מביתי, גם כאשר דיברו דן תיכון או אברהם בורג. לא נתתי לעצמי דין וחשבון על הסיבה לכך שהתחלתי להדיר רגליי. נימקתי זאת במעבר לתל אביב ובסיבות אחרות. אבל כאשר הסתכלתי סביב היה ברור שמשהו עמוק יותר גורם לי להתנהג אחרת. כבר שנים שאין דגלים על מרפסת ביתי ולא על חלונות מכוניתי.

כשאני חושב בצלילות דעת אני יודע שהחג הוא חגי והדגל הוא דגלי. הם גם מבטאים את השקפתי הציונית הכוללת. העובדה שאני נוהג כפי שאני נוהג אינה נעוצה בהרגשת מחאה שאני רוצה להעבירה לאחרים, זו מחאה חרישית בדלת אמותיי.

במשך שנים הייתי יו"ר ועדת השרים לטקסים וסמלים והפנמתי עם חבריי שטקס הדלקת המשואות הוא טקס של הכנסת ולא של הממשלה. בשנה שעברה ביקשה יו"ר הוועדה לשנות את הכללים ולאפשר לראש הממשלה לשאת דברים באירוע לא לו.

את הטקס בשנה שעברה לא ראיתי וכך אנהג גם השנה. זה מאפיין יותר מכול את ירידת מפלס האמון שלי במה שעושה הממלכה. אינני יכול להשלים, כאדם וכדמוקרט, לא עם חוק הלאום ולא עם ציונות ויהדות נוסח רבני עלי, שאינם מגונים על ידי הממשלה וראשה. אם ציונות זה סמוטריץ', בן גביר וליצמן, אזי אני כופר. אבל אני מצר על כך שכפירתי זו נמשכת לאורך שנים ושההזדהות עם סמלי המדינה איננה אוטומטית, שהרי אני שם את ליבי גם למשמעותם.

אין לכחד, יום העצמאות כמושג עדיין ממלא אותי רגש כאילו הייתי ילד. אבל תכניה והדגשיה של הממלכה מרחיקים אותי מהזדהות סוחפת.

יום עצמאות שמח!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

18 תגובות

  1. ואני לא יודע בדיוק מה להגיד פרט לכך שאני ממש מזדהה עם דבריך. מאוד חבל שזה כך. חבל.

  2. היה דגל אחד בלבד. לפני שנים אולי היה רק אחד או שנים שלא הניפו דגל.

  3. את מה שרבים מאיתנו חשים וכל זאת מבלי להשתמש ביטויים מתבהמים.

  4. אין היום במה להתגאות
    אוסף של אינטרסים סקטוריאליים ולא עם מלוכד

  5. אם בזמן שלטון מפאי איש ימין היה מצהיר שאין לו עניין בטקס העצמאות
    או לא מניף דגל
    ??

  6. דוקא ביום העצמאות כשאני נזכרת איך הרגשתי לפני שנים ביום זה במיוחד, אני רוצה לבכות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך