לקחי השואה אינם נמדדים במספרים

עוד בהיותי ילד היה היום הזה מהלך עליי אימים. ראיתי בו יום של אבל, יום של שכול, יום של כאב.

במשך שנים אנו נחשפים לגדולה שבזוועות שנגרמו לעמנו – שישה מיליון איש אישה, זקן וילד, מיליון ילדים, בדרכי רצח שאין כדוגמתן. לפעמים נראו הסיפורים רחוקים כל כך מאתנו, קשה היה להבין, קשה היה להשתכנע, וקשה היה לשייך זוועות כאלה לחיי היום-יום שלנו.

באוקטובר 1973 בשעה 14:00 נשמעה אזעקה. היה זה בצוהרי יום הכיפורים, כאשר כל אחד ואחד מאתנו היה או בביתו או בבית הכנסת או בדרך, בין לבין. ובאותו הרגע, באותה דקה – השתנה עולמם של כל בני דורי. באותה שנייה הבנו שאנו, שנולדנו לתוך מדינת ישראל המובנת מאליה, כי לא ייתכן שעם יחיה ללא מדינתו – באותו רגע בפעם הראשונה התעורר ספק אם אכן בטוח שיש לנו מדינה.

ומאז הפך יום השואה לרלוונטי עוד יותר, הוא הפך לנושא שחייב כל אחד ואחד מאיתנו להבין את גודל האסון והשואה שעברה עלינו, ולאחר שנים של מחשבה אני חושב שהשואה אינה רציחתם של שישה מיליון אחים. לא זאת השואה.

רציחות היו גם בעמים אחרים, מוות ושכול היו גם בקמבודיה, ברואנדה, בארמניה ובמקומות אחרים – מספרים גדולים פחות, מספרים גדולים יותר, אך שואה אינה נמדדת רק במספר הגופות. השואה האמיתית אינה יכולה להיות יום זיכרון לאירוע, טראומטי ככל שיהיה, אשר יציב לנו סימני שאלה ושאלות על גודלו, על מספריו ועל האנשים שהיו חלק ממנו. השואה האמיתית הייתה התהליך שהביא לכך שיבשת שלמה אפשרה לרצוח עם שלם.

השאלות שעלינו לשאול הן איך קרה שהפתרון הסופי הפך למובן מאליו לאנשים רבים כל כך, שמותר היה להרוג יהודי, שאיש לא נזעק ולא התערב כאשר נרצחו יהודים, ובמספרים גדולים כל כך. מה שגרם לכך היה רצח אופי מתוכנן ומאורגן על ידי מכונה אנטישמית אשר הפכה את העם היהודי לבלתי לגיטימי, לחסר זכויות, לחסר מולדת, לחסר אישיות ולחסר ישות.

לאט לאט נושלו יהודים מזכויותיהם בקרקעות, בחברויות, בהתארגנויות במקומות עבודה. לאט לאט אסרו על יהודים להיות חלק מהחברה או חלק לגיטימי מהחברה, וככל שגילויי האנטישמיות גדלו גברו הפוגרומים, מעשי הטרור הפכו חלק מגורלו של העם היהודי, והעולם עמד ושתק. לאחר מכן כאשר תפסו יהודי וניגבו בזקנו את רחובות העיר, היה זה מעשה קונדס ובדיחה. והעולם שתק. וככל שנאסר על היהודי לעמוד על זכויותיו, על מעמדו ועל נפשו – כך הותר דמו, כך הפכה השואה לנורמה מקובלת, לנורמה שהעולם יכול להתמודד איתה מבלי להתערב, ואז נפרצו כל הסכרים.

היהודי הפריע לאנשים רבים בגלל הצלחתו, בגלל חריצותו, בגלל תבונתו, והפתרון הסופי היה הפתרון הקל ביותר להיפטר מהעם המפריע הזה, אשר מכל סביבותיו התקנאו בו ושנאו אותו ולא היו מוכנים לקבל אותו כחלק מהחברה הכללית. אז נתאפשרה השואה הנוראה, רצח של חפים מפשע מידי יום ביומו, ניצול חוסר הישע, הפירוד, אי הידיעה וההבלגה. כך כמעט חוסל עם שלם, ואיש לא עמד לצידו בשעות קשות אלה.

הלקח שנלמד משואה זו הוא לקח שחייב להחריד אותנו גם היום. המאבק המתנהל נגדנו אינו רק על דרך הטרור אלא על הלגיטימיות שלנו כעם, על זכותנו למולדת, על זכותנו כאן בארץ הזאת, על זכותנו להגיב כאשר מסכנים את חיינו כאן. נשאלת השאלה הגדולה: האם למדנו והאם הפקנו לקחים? לפתע פתאום אנו מוצאים כי מאחר שהעמים הסובבים אותנו לא קיבלו אותנו ולא הכירו בנו, נעשים מאמץ רבים לעשות דה-לגיטימציה לעם היהודי ולעם ישראל: אי הכרה, חרם כלכלי, סנקציות, איומים וכדומה.

לכן היום, ביום השואה הזה, עלינו להרהר ולחשוב מה עלינו לעשות. מהי חובתנו במאבק המתקיים על הלגיטימיות שלנו, על זכותנו להיות חלק באזור זה החי בשלום עם סביבתו ומקבל את ההכרה וההוקרה של הסובבים אותו. מה עלינו לעשות כדי ששאר האומות יאמצו את ידינו לשלום ויהיו מוכנות לחיות אתנו ולהפוך אותנו לחלק לגיטימי מהסביבה ומהחברה.

עלינו לדעת שכמו בעבר, איש לא יילחם עבורנו במלחמה הזאת ואיש לא יציל אותנו. על כל אחד מאתנו לשאול מה עושים כדי שלא יחזור היום הנורא הזה שנקרא יום השואה. קיבלנו הזדמנות שנייה, אנו בני הדור השני והשלישי וגם הרביעי, והיום עלינו להסיק את המסקנות הנכונות, שכל יכולתנו להמשיך – תלויה באמונתנו, ברצוננו ובנכונותנו לעשות הכול למען האומה שאנו שייכים אליה.