משבר מנהיגות

משחר ימיה של האנושות ידעה דווקא היהדות, יותר מכל יתר החברות, להגדיר את המנהיגות ולהכיר בכישורים הטבעיים הנדרשים למעמד זה כדי להטביע חותם על חייה של אומה.

דומני שהעברית, יחידה בין כל השפות, הנציחה את השוני בין מנהיג לבין מנהיג צבאי. מנהיג צבאי מכונה בעברית בשם מצביא, ואילו מנהיג אזרחי קרוי מנהיג, ובין השניים קיים שוני תהומי. בשפות אחרות קשה למצוא הגדרה והבחנה ברורה כל כך בין השניים.

המצביא הוא בעל תכונות ייחודיות. בצד האהדה הגדולה שהיא מנת חלקו מעצם היותו מצביא ובזכות הביטחון שהוא משרה בתוקף אישיותו, יש בו תכונה קוסמת – ההפתעה. מצביא, מטבע אישיותו, חייב להיות בלתי צפוי, אדם אשר אין לחזות מראש את מהלכיו. זה סוד כוחו וזהו המאפיין הגדול של המצביא.

לעומתו המנהיג, ותהיה תבונתו גדולה כאשר תהיה, הוא צפוי ומהלכיו גלויים מראש. לעולם לא יוכל להפתיע את הצד האחר. אלא שהמנהיג חייב להיות איש חזון, שמטרתו להיענות לרצונות הגלויים או הכמוסים של העם ולהביא פתרונות שהעם רוצה בהם או זקוק להם, ואף לשכנע את העם כי אלה התשובות שחיפש בסתר ליבו.

משחר ההיסטוריה ביקשו רבים מהמנהיגים להפוך למצביאים ולחוות את היוקרה וההערצה הנובעת ממעמדם זה, אף שלא היו להם הכישורים הנדרשים ואף שמנהיגותם הייתה חשובה הרבה יותר מהמצביאוּת, שאחריה חיזרו ללא התאמה. ראו מה אומר התנ"ך על דוד המצביא: "היכה דוד ברבבותיו", ואילו שאול המלך – רק "היכה שאול באלפיו". המצביא זוכה לתשבחות מן העם על ניצחונותיו הגדולים, לכן שאול מעוניין לעבור למעמד המצביא. אך תפקיד זה אינו מתאים לו, שכן תפקיד המצביא מטבעו הוא להפתיע, להיות בלתי צפוי ובלתי שגרתי, ושאול הוכתר דווקא כדי להביא שקט, שלווה, ביטחון ויציבות – תכונות של מנהיג, לא של מצביא.

ניסיון העבר שלנו הוכיח כי מצביאים רבים שזכו ליוקרה בשדות הקרב היו כישלון ולעיתים אסון בתפקידם הממלכתי כמנהיגים, בדיוק בגלל תכונות אלה. אריאל שרון, אהוד ברק, עזר ויצמן ומשה דיין – כל אלה נחשבו למצביאים ידועי שם ברחבי העולם, אך כל אחד מהם יצא מוכתם מפעילותו המנהיגותית, בגלל אישיות מצביאותית. כתמים אלה הותירו את חותמם על העם ועל המדינה בכל 70 שנות קיומה.

גם כיום, כאשר המדינה מתחלקת למחנות, הציבור ניצב בפני הצורך לבחור לעצמו דמות מנהיג. אין היום ויכוח על דרך, על חזון, אלא על אופי המנהיג ועל התכונות הנדרשות בעיצומם של ימים הרי גורל.

בעיות ביטחון גדולות מעסיקות את הציבור והעולם, והן שלובות בסוגיות של גלובליזציה, כלכלה, פליטות, הגירה, דמוקרטיה ועוד. הציבור נוהג כעדר ומחפש את המנהיג האולטימטיבי, כלומר בעצם מחפש מצביא. אך האם זוהי התשובה המתבקשת עכשיו? האם מנהיג לא צריך להיות חצוב מתוך צרכיה ורצונותיה של החברה המתמודדת עם הגלובליזציה העולמית, המאיימת על המציאות ברחבי העולם? מה נחוץ בתקופתנו, האם מנהיגות או מצביאות?

המאבק למנהיגות הוא על בסיס אישי, ואופן ההתמודדות החדש, המתנהל במלוא עוזו ברחבי העולם, הוא הניסיון לנפץ דמויות שנויות במחלוקת. השימוש בהכפשות ובפייק ניוז, שכבר הפכו לחלק מעולמנו, מהווים קריאת תיגר על היכולת האמיתית לבחור באובייקטיביות את המנהיג הראוי. אנו עדים לאירועים שונים בעולם ורואים כיצד נרקמות עלילות נגד בעלי שררה או מחפשי שררה ברחבי תבל. קשה להאמין בהאשמות המוטחות מצד לצד, קשה להאמין שהן מגיעות ממקור אמיתי ובחלק מהתרחישים ברור כי הצדדים משתמשים בכל האמצעים כדי להקטין את דמויותיהם של יריביהם בשדה הדמוקרטי.

מדינת ישראל מצויה במשבר כפול. כמו ילד מוכה, זוהי אומה כואבת שעברה הלא רחוק רודף אותה בכאב אין קץ ומעורר פחד תהומי ובלתי נגמר. הרצון להתגונן בעזרתו של גיבור עלום – רצון זה מוכר בכל תקופה. גם בתקופתנו זו אנו רוצים לחזות ביהודה המכבי או בבר-כוכבא או באותם שופטים שקמו לנו בתנ"ך להגן מפני הכוחות הזרים שאיימו על העם. הם הדוגמה שהעם מחפש, מבלי לתת לעצמו דין וחשבון על התשובות האמיתיות שהאומה זקוקה להן במציאות המסובכת של היום.

ההתלהמות ההדדית הופכת אותנו לעם שחדל לשוחח עם עצמו. במשך אלפי שנות היסטוריה מצאה היהדות, יותר מכל שאר התרבויות, את הדרך לוויכוחים פנימיים – למשל צדוקים ופרושים, דורשי תורה וקנאים, לאומניים וקראים ואחרים, בית הלל ובית שמאי. את היכולת הזאת אנו הולכים ומאבדים בוויכוחים האחרונים בחברה שלנו. שלילת האחר חשובה לנו ממציאת המנהיג המתאים, הראוי, הנכון והרצוי לתקופתנו.

נראה כי בחיי היום-יום האומה שלנו מצויה בעידן של משל העצים המסופר בתנ"ך בספר שופטים פרק ז:

הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ; וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת, מלוכה (מָלְכָה) עָלֵינו. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַזַּיִת, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-דִּשְׁנִי, אֲשֶׁר-בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַתְּאֵנָה:  לְכִי-אַתְּ, מָלְכִי עָלֵינוּ. וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַתְּאֵנָה, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-מָתְקִי, וְאֶת-תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַגָּפֶן:  לְכִי-אַתְּ, מלוכי (מָלְכִי) עָלֵינוּ. וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַגֶּפֶן, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-תִּירוֹשִׁי, הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעֵצִים, אֶל-הָאָטָד:  לֵךְ אַתָּה, מְלָךְ-עָלֵינוּ. וַיֹּאמֶר הָאָטָד, אֶל-הָעֵצִים, אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם, בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי; וְאִם-אַיִן–תֵּצֵא אֵשׁ מִן-הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן.

משל יותם מהווה אזהרה היסטורית המתאימה לתקופות שונות בהיסטוריה שלנו, וללא ספק רלוונטי עד לימינו אלה.

עלינו להזהר מהחלטות לא שקולות, לא נכונות, חד-צדדיות ופוגעניות, שנובעות משנאה, מקנאות ומיריבויות ושאין בהן תעצומות הנפש להתעלות לצרכים האמיתיים של ימינו אלה, שבהם נכתבת מחדש ההיסטוריה של האומה לאחר 2000 שנות גלות.

ולקראת סיומן של 70 השנים הראשונות של המדינה בהתהוות: עלינו להישמר מלתת ליצרים הפנימיים שלנו להכתיב לנו את גורלנו מתוך רגש ומתוך סבל. עלינו לפעול מתוך תבונה ואל לנו לשכוח את העבר כדי לשמר את ההווה.