גלוי לעיני כול

הגיגים על שכנים בבניין דירות משותף
בתים צפופים
צילום: חביבה רוטשילד

לגור בבית משותף זו בהחלט חוויה חושית יוצאת דופן לחלוטין. מן ערבוב מטורף של ריחות, קולת וצבעים, טיח מתקלף וחלל מדרגות שיודע הכול. מי עלה ומי ירד, מה החזיק בידיו, מי נכנס ומי יצא, מאיפה ולאן.

המפגש החטוף איתו בחדר האשפה, בשעת בוקר מוקדמת, הותיר בי רושם עמוק, הזוי משהו. פתאום גיליתי שגם מה שנראה מיותר בעיניי, מתכלה וחסר שימוש, הופך גלוי לעיניים אחרות. גלוי וכל כך חשוף. מספר עליי ועל הרגליי, על העדפות הצריכה שלי. מה אני אוהבת ומה לא. וגם הרבה מעבר.

"מדוע את מניחה בתוך שקית האשפה חומר למחזור, תגידי?" שאל בטון צונן והחלטי. "מממ… נראה לך שיש לי זמן וחשק להפריד בין מכלי היוגורט הריקים, למעטפות הדואר של הבנק, לבקבוק השמן שנס לֵחו? "זה ממש לא בסדר", הפטיר. "היום ממחזרים הכול, חבל שאת לא מקפידה על כך".

לא הוספתי עוד דבר, מיהרתי לצאת משם ולהתחיל ברוגע עוד יום שגרתי. יום חף ונקי מכל בליל המילים שהצטבר תוך דקות ספורות בפי, מאיים לפרוץ החוצה בשטף. בלי חשבון.

לימים הסתבר לי שהוא נוהג להשליך מגשי פיצה למכביר, קרטוני ענק של מוצרי חשמל, ספות משומשות ומדפי עץ שבורים. הכול נזרק לחדר האשפה הצפוף בעליל, זה המשווע לקצת סדר אנושי ומעט חמלה. חובב מושבע של סדר וחסיד אומות העולם הדוגל בהפרדה ובמיחזור, מלמלתי לעצמי. הפרדה של חומר ולא רוח ובעיקר, אי-הפרדה בין הפרטי לציבורי. באותה מידה יכול היה להניח את פריטיו הבלתי שמישים לצד הכביש ביום שבו משאית האשפה אוספת בחדווה את כל מה שממתין לה, לא בחדר האשפה החשוך.

עליתי הביתה במהירות, לצד דלת אחת הדירות בקומה הראשונה, היו מונחות נעליו הקטנטנות של הילד שמתגורר בה. הן היו מלאות בוץ, שחלקו התפזר על הרצפה. כך הם חונכו, מה שלא נוח להכניס הביתה, משאירים בחוץ, בחלל הציבורי. היא דווקא נחמדה, האימא. חשבתי. אין טעם שאעיר דווקא לה. זה לא ממש מפריע לי באמת. רק קצת.

נכנסתי לחדר העבודה שלי הדלקתי את המחשב, הכנתי לעצמי כוס קפה והתחלתי לעבוד. חלון החדר, העשוי זכוכית כפולה, היה פתוח למחצה, גם התריסים. הרשת הישנה נשמה בכבדות ואפשרה בנדיבות-מה למעט אוויר ואור לחדור פנימה. גם לקולות הרמים של השכנה המתגוררת בקומה הראשונה. זו ששום דבר לא עוצר אותה. אף פעם.

השכנה. בהא הידיעה. זו המעדיפה תמיד לצעוק ולא לדבר. לשמוע מוזיקה שאיננה לטעמי בקול רם ולהפעיל את מכונת הכביסה החורקת באמצע הלילה. זו המנהלת שיחות חולין עם בתה יחידתה בדיוק בשעה שאני מנסה להירדם. הקול שלה זועק לשמיים וגם בהם, מסתבר, אין די מקום להכיל את הטונים הצורמים שלה, המרחיבים מעת לעת את החור שבאוזון.

מערכת היחסים בין האם לבתה שקופה וכל כך ברורה לי. היא גרה בבית, בגילה המתקדם, כי אין לה ברירה ויכולת להתגורר לבד. בסך הכול היא אישה טובה, אני לוחשת לעצמי. החיים לא היטיבו עימה. עצוב.

הכול טוב, אני אומרת בקול רם. אבל מה אני אשמה בכל זה?. כשקניתי את הדירה לא תיארתי לעצמי שאהיה מודעת לחייה של השכנה בכזו אינטנסיביות. כבר מאוחר מדי, אני חושבת, ולא אוהבת את התשובה שסיפקתי לעצמי.

אני נושמת עמוק ומנסה להתרכז. הבחור שמטפל בגינה גוזם את שאריות הצמחייה הגדלה ללא מעצורים ברעש עצום. הוא נוהג לעשות זאת בשבע בבוקר או בשעות הצהריים. אין זמן ראוי מזה. ללא כל התחשבות בשכנים המתעוררים לעוד בוקר שגרתי, או במנוחת הצהריים שתופר באכזריות בהמשך היום.

תלמידי בית הספר הממוקם ממול מגיעים עם ההסעות והרעש הולך ומתגבר. השכן המתגורר בסמוך אליי יוצא לעבודה, לא לפני שהוא בודק את הדלת עשרות ואולי מאות פעמים. לא, אני ממש לא מגזימה. אני מניחה שהוא בדק האם הגז סגור ועכשיו לסיום, הוא עובר לדלת. אני מציצה דרך העינית ורואה אותו יוצא לדרכו, תוך הקפדה על כללי הטקס שאותו מבצע באדיקות מדי יום ביומו.

אני מנסה להתרכז ומשכנעת את עצמי שזה אפשרי. אפשר לעבוד עם רעש מבחוץ, צעקות מלמטה, הדיפות חוזרות ונשנות של הדלת ליד. זה אפשרי. הכול עניין של רצון ומוטיבציה. קבלה מוחלטת של השונה ואהבת הזולת. אמונה ויכולת להסתגל למצבים בלתי נסבלים ואף לצלוח אותם בשלום.

שעת הצהריים מגיעה. הבת שלי נכנסת הביתה, זורקת את התיק ומתיישבת לאכול. "יש שאריות אוכל שאפשר לתת לחתול השחור, למטה?" היא שואלת. "ודאי". אני עונה. "הכנתי לך שקית עם מוצרי חלב שפג תוקפם. את יכולה לרדת ולתת לחתולים. היזהרי שהשכנה מלמעלה לא תראה אותך. כבר כמה פעמים היא פנתה אליי וביקשה לא להאכיל אותם". "זה ממש לא מעניין אותי", עונה הבת שלי. "אל תשאירי את הקופסאות שם", אני אומרת לה, "לא בא לי לריב עם אף אחד כאן".

פתאום אני נזכרת בספר "כאב" של צרויה שלו, שסיימתי לקרוא לא מזמן. ללא שום קשר לתוכן שלו, אני חשה עד כמה הבת שלי מתחברת לכאבו של החתול הרעב. זה השחור והמוזנח. זה שבורח כל פעם שמתקרבים אליו. אני לא יכולה לסרב לה. שתאכיל אותו ודי. חמלה ואהבת בעלי חיים הם אחד מהכישורים שאני חושבת שכדאי לפתח אצלה, אני אומרת לעצמי בביטחון מלא. מקסימום יעירו לנו שוב, הרי ידעו שאנחנו האכלנו…

"אימא, אל תשאלי". אומרת הבת שלי כשהיא עולה חזרה הביתה. "המחסן היה פתוח. האופניים שלי שם, מזל שלא גנבו אותם". "חוסר אחריות משווע להשאיר מקלט פתוח שיש בו ציוד של השכנים", אני אומרת בקול רם. "מה הבעיה לזכור לנעול אותו כל פעם מחדש? מה כל כך קשה כאן?"

אני מנסה שוב לעבוד, אבל שומעת את צליל מכונת הכביסה המעיד על סיום עבודתה המפרכת. כן, הגיע זמן התלייה. פעם נהגתי להתאים את צבע אטבי הכביסה לבגדים, גם להפריד בין המדים שלי לבגדים האזרחיים. היום כבר לא. אני ממהרת לתלות ולסגור את התריסים, כי בדיוק מולי אני רואה את הדיירת שגרה בשכירות במרחק זעיר מחדר השינה שלי. היא מסתרקת ולי ממש לא נעים להסתכל פנימה לתוך השיער הסבוך שלה. היא מעשנת לעיתים תכופות, ומיותר לציין שהעשן מגיע הישר לתוך ריאותיי יחד עם ריח טיגון החביתה של השכן המתגורר בדירה מתחתיי.

לא פשוט לי. אני משוכנעת שלא פעם ראה אותי שכן כזה או אחר, מיישרת ברגלי את שטיח הכניסה לדירה שלי ובטח חשב שיש לי איזו שהיא הפרעת סדר קלה. אולי יותר מזה. אני מקווה גם שיכולת השירה הבלתי מוכחת שלי, לא נשמעת ברחבי הבניין. אם כן, זה יביך אותי מאוד. לא תמיד אני זוכרת את המילים של השירים וגם מיתרי הקול שלי לא מפיקים צלילים מיוחדים. להפך.

נדמה כי אי אפשר להסתיר דבר. את הוויית החיים, הפרטיות, הסודות הכמוסים, את הטונים בתוך הבית. שקית הזבל המטפטפת במורד המדרגות, ובה התוכן שלא חפצנו בו יותר וזה עתה השלכנו, מגלה דברים רבים.

ככה זה כשגרים בבניין משותף. יודעים כל כך הרבה, גם אם לא מחליפים מילה. יודעים את מה שגלוי לעין וגם את מה שרצוי להסתיר. יודעים כל כך הרבה על השכנים ובעיקר על עצמנו.

וסביר גם להניח שהשכנים שלנו כאן בבניין רואים לא פחות מאיתנו.

אולי אפילו יותר.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. והתמונה שמראה שהשכנים בעצם גרים אחד בתוך השני רק מוסיפה להרגשה.

  2. רעיון נחמד
    אפשר להשליך את הנושא לרמה הלאומית, מי הם שכנינו מסביב, ואיך אפשר לחיות ביחד, ובעיקר, מה צריך לעשות כאשר אחד השכנים, או כמה מהם, עומד בפתח עם גרזן ביד ומאיים להרוג..

  3. מול השכנים גם אם הם גרים סנטימטרים אחדים זה מזה במשך שלושים שנים

  4. אפשר היה לעשות לפחות מאה סרטי טרגדיה, קומדיה, מתח, דרמה ועוד על מה שקורה אצל הדיירים השונים.

  5. חביבה כתבת בצורה מרתקת. ממש אפשר היה לראות את התמונות. ואכן חיים בבית משותף הם יכולת ההכלה של האחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של קימל

אולי אנחנו טועים?

חמאס והג'יהאד האסלאמי מנהלים את המערכה מעל לראשינו