"יש אלוהים בקהל" – ספר חדש מאת טל קינן

ההחלטה להוליך את העם היושב בציון לבחירות בראשית אפריל 2019 לא נפלה בהפתעה במקומותינו. ראש הממשלה נתניהו החליט להקדים את הבחירות לכנסת בכחצי שנה. סביב החלטה זו צצים סימני שאלה רבים. אמצעי התקשורת המקובלים עמוסים עד לעייפה בסוגיות הללו. אין בכוונת כותב חיבור זה להוסיף על הקשקשת הממלאת את חלל האוויר בישראל בראשית ינואר 2019, אלא לנסות להבין איך ומדוע צמחה תופעה מסוימת שכתוצאה ממנה העלה העיתונאי שמעון שיפר טענה שלהערכתי הינה חסרת בסיס, מגמתית וטבולה ברצון רע – שבני גנץ היה רמטכ"ל כושל.

באחת מתכניות הטלוויזיה ששודרו בערבו של יום ג' ה-25 בדצמבר 2018 השתתף גם העיתונאי הפוליטי הוותיק שמעון שיפר. הדיון נסב על הבחירות לכנסת שרק לפני זמן קצר הוחלט לקיימן בראשית אפריל 2019. בין היתר שאל המנחה המלומד אודי סגל על סיכויי אישים פוליטיים אחדים – אבי גבאי, יאיר לפיד ואחרים – להחליף את נתניהו בראשות הממשלה. כך גם השתרבב שמו של בני גנץ לדיון. המתדיין שמעון שיפר הביע דעה שלילית מאוד על סיכויי הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ להצליח בבחירות. לטענתו, גנץ היה רמטכ"ל גרוע ביותר. לדברי שיפר ברגע שגנץ יודיע רשמית על כניסתו לפוליטיקה ועל הדרך שיבחר להלך בה, מיד יתקיפו אותו מתנגדיו הפוליטיים, והנושא העיקרי בהתקפות הללו יהיה לכאורה כישלונו לפקד על מבצע "חומת מגן", שנמשך 51 ימים.

בעוונותיי הרבים אני נוהג לשוטט בחנויות ספרים מדי פעם. בשבוע שלפני האחרון נתקלו עיניי בספר חדש ושמו "יש אלוהים בקהל". כתב את הספר סופר בלתי מוכר בשם טל קינן. תוך כדי דפדוף בעמודי הספר ראיתי שהוא יצא לאור ממש לא מזמן, בשנת 2018, בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן. הוא נכתב בשפה האנגלית ותורגם לעברית בידי ורד קלנר. כותרת המשנה של הספר היא "יהדות במאה העשרים ואחת". כותרת משנה זו עוררה את סקרנותי.

התעכבתי לקרוא את הביוגרפיה של כותב הספר. היא כתובה בקיצור על ספח פנימי של הכריכה כדלהלן: "טל קינן הוא המייסד והיו"ר של חברת ההשקעות הבינלאומית קלריטי, ועומד בראש קרן קורת לפיתוח כלכלי, שמסייעת לעסקים קטנים בישראל. הוא נולד וגדל בארצות הברית, עלה לישראל כשהיה בן 20 ושירת בצבא כטייס קרב בחיל האוויר. בשנים האחרונות קינן, אשתו ושלוש בנותיהם מחלקים את חייהם בין ניו יורק לישראל". ללא לבטים קניתי מיד את הספר. קראתיו ברצף אחד במשך שני לילות עוקבים.

הספר מרתק. המחבר כותב מניסיון אישי של אמריקני צעיר, למעשה אאוטסיידר, שהשתתף בקורס התובעני והקשה ביותר שקיים בצה"ל, קורס טייס, בין צוערים שרובם היו קיבוצניקים מחוספסים. הוא סיים בהצלחה את כל שלבי הקורס והגיע למעמד היוקרתי של טייס 16-F. בהמשך הוא הפך למדריך במגמה יוקרתית זו והשתחרר לשירות מילואים בדרגת סא"ל. לאחר מכן בנה את מעמדו באזרחות תוך כדי שירות מלא כטייס מילואים בחיל האוויר.

הנושא שעניין אותי ביותר בספר, בשל התעניינותי בהתפתחות המאבק בין היהודים לערבים בארץ ישראל, היה הפרק שבו כתב ותיאר קינן בפרוטרוט מתי, כיצד ומדוע התפתח בחיל האוויר הנוהל שנקרא "הקש בגג". נוהל מסוג זה, לדברי קינן, לא קיים באף צבא אחר, כולל בצבאות של הדמוקרטיות המערביות. בשל המגבלות שנוהל זה מטיל על טייסי חיל האוויר, וכנראה גם על הארטילריה הצה"לית, "מלחמות קטנות" כדוגמת חומת מגן מתארכות ללא צורך מבצעי. בשל כך מתרבים הקורבנות בצד הישראלי. סוג זה של לחימה ותוצאותיו משיתים ביקורת ציבורית מוצדקת על הממשלה, שאמורה להנחות את צה"ל ולנווט את המערכה. הביקורת הזאת לא עוצרת בשער הכניסה למטכ"ל. היא חודרת גם לדרגים הבכירים של הצבא. מכאן, כנראה, צמחה ביקורתו החובבנית של שמעון שיפר על בני גנץ.

נראה שמר שיפר אינו בקי בחומר או שהוא מעוות את הממצאים בהתאם לאג'נדה האישית שלו. הוא נסמך על התרשמויות, בוודאי חלקיות, מאירועי העבר. הוא מתרפק על זיכרונות מראיונות שערך בעבר עם ראשי ממשלה בישראל ועם שועי עולם אחרים. הוא אפילו אינו שם לב לנזק הציבורי שהערכותיו הפומביות גורמות בימים אלה. במחשבתי עולה ההשערה כי ייתכן שמר שיפר מיישר קו עם גורם פוליטי שמעוניין להזיק לבני גנץ. אשמח מאוד אם יהיה מי שיעמיד אותי על טעותי, אם אכן טעיתי, בעניין זה.

בחזרה לנוהל "הקש בגג". עזה היא כיום עיר שחלק נכבד מאוד ממנה נמצא מתחת לפני האדמה. במשך כעשור בנו חמאס וארגוני אסלאם רדיקלי נוספים בונקרים, מחילות קשר, מחסני ציוד, מנהרות חודרות לעבר ישראל ועוד כהנה וכהנה תשתיות תת-קרקעיות. הבנייה התאפשרה בקלות יחסית מכיוון שרוב שטח רצועת עזה נמצא על גבי חולות נודדים (דיונות). על כן החפירה קלה, אם כי בניית מערכת תת-קרקעית כזו דורשת דיפון מוצק. את הדיפון יכלו הפלסטינים לבנות בקלות מאחר שרבים מהם עבדו אצל קבלני בניין ישראלים בעבר ורכשו ידע מעשי בתחום הבנייה.

למשל ידוע שמנהיג חמאס המפורסם, איסמאעיל הנייה, עבד בצעירותו אצל קבלן שיפוצים אשקלוני. את החומרים לבנייה, מלט וברזל בניין, קיבלו הפלסטינים מישראל, כדי שיוכלו לבנות ברצועת עזה בתים לתושבים, בתי חולים, בתי ספר ומוסדות ציבור אחרים. חלק ניכר מתשומות בנייה אלה נוצל כדי לבנות את המערכת הקרבית התת-קרקעית של ארגוני הטרור למיניהם לכל אורך רצועת עזה.

נוסף על כך חלק נכבד מהנשק ההתקפי של הטרור העזתי פוזר במכוון בין בתי האזרחים מעל פני הקרקע. המחשבה, הנכונה מבחינתם, הייתה שלצה"ל תהיה בעיה קשה לחסל את הנשק ההתקפי הזה, שכלל כמובן גם טילי קסאם, מרגמות ופגזים. אכן כך בדיוק קרה כאשר צה"ל פתח במבצעים לבלימת ירי הטילים והפצמ"רים מהרצועה על יישובי עוטף עזה.

הצבא החזק ביותר במזרח התיכון הועמד בפני דילמה רצינית ביותר. למעשה באמצעות חלק קטן מיכולת האש שלו, צה"ל היה מסוגל לחסל את הירי מעזה לעבר ישראל. אולם במקרה זה עשרות אלפי פלסטינים היו נהרגים או נפצעים. לחלופין אם צה"ל היה בוחר להיכנס לעומק רצועת עזה עם כוחות קרקעיים כדי לתפוס ולהשמיד את אמצעי ומבצעי הירי לעבר ישראל, כפי שהטיף שר החינוך הקרבי נפתלי בנט, היו נהרגים מאות מחיילי צה"ל ואלפים היו נפצעים. גם במקרה זה בעיית עזה לא הייתה באה על פתרונה.

הרמטכ"ל בני גנץ מצא את עצמו בין הפטיש לסדן, בעוד שבממשלה מעליו ניסו לפתור את המשבר באמצעות תיווך אמריקני, טורקי ומצרי, אך זה לא עלה יפה. על כן הוחלט להפעיל אש מנגד בציפייה שזה ירתיע את חמאס ואת יתר ארגוני הטרור העזתים. כידוע, לא כך קרה, ועל כן החל חיל האוויר הישראלי להפליא מכותיו. כתוצאה מכך קמו עשרות אחדות של טייסים והודיעו שהם מסרבים לצאת לגיחות הפצצה מסוג זה כיוון שהן גורמות להרג בלתי מובחן של אזרחים חפים מפשע. בין הטייסים שהתנגדו להפצצות המאסיביות, על פי הפרק העוסק בכך בספרו של טל קינן, נמצאו טייסי מילואים ותיקים שבעברם היו בעלי תפקידי פיקוד משמעותיים בחיל האוויר.

נוצרה בחיל האוויר בעיה קשה. בעצם כאשר מנהלי מערך הטרור ברצועת עזה תכננו את התשתיות והעמדות שלהם ומיקמו אותן בין בתי האזרחים, בדיוק לכך הם כיוונו. הפתרון לבעיה זו, שהתקבל גם על דעתם של הטייסים, היה להזהיר את דיירי האתר שעומד להיות מופצץ מן האוויר מפני ההפצצה הקרבה. כך הם יוכלו לברוח מהמקום ולהציל את חייהם. וכך אכן קרה. מגבלה זו ואיתה ניסיונות הממשלה להפסיק את הלחימה באמצעים דיפלומטיים האריכו את מבצע "חומת מגן" עד לחמישים ואחד ימים.

לבוא היום, כפי שעשה מר שמעון שיפר, בתכנית טלוויזיה שלמעשה נשאה אופי בידורי מסוים ולא רק פובליציסטי, ולטעון שהרמטכ"ל דאז בני גנץ אשם ב"מחדל" הזה, זוהי טענת הבל ורעות רוח.

ועוד עניין: יודעי דבר מספרים לנו שכינויו של בני גנץ בעת ששירת בתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל היה "בניחותא". אלו רוצים לומר שהוא התבלט בשקט נפשי, בהעדר בהלה ובשיקול דעת קר בעת שפיקד וניהל מבצעים צבאיים למיניהם. כיום, בפוליטיקה האזרחית, אנו מתבשרים כי מתחרים פוליטיים פוטנציאליים של האזרח בני גנץ מכינים "תיק" עם השמצות על "בניחותא". לדעת כותב שורות אלה, אשר בין היתר זכה להיות מורה של בני גנץ לפני 45 שנים, הכינוי "בניחותא" מהווה תעודת כבוד לאדם שכיום מציע את עצמו להנהגת מדינת ישראל. אפשר להיות בטוחים ביכולתו של גנץ להנהיג הרבה יותר מאשר ביכולתם של ליברמנים, בנטים, לפידים, מירי רגביות או אפילו אבי גבאיים.