עמוס עוז כאדם וכחבר

מותו של עמוס עוז היה כואב וטראומטי לאנשים רבים. אבל חבריו הטובים ידעו מקרוב לא רק את הערכים הסגוליים והתרבותיים שהקרין אלא גם את היותו אדם נדיר במקומותינו. היום קוראים בעברית מצוחצחת לאדם כזה "מענטש".

פגשתי את עמוס עוז לראשונה ב-1961, כאשר נכחתי בוויכוח ציבורי שהתקיים בבית ציוני אמריקה על "פרשת לבון". עוז הצעיר, שהיה חבר קיבוץ חולדה, האמין שדוד בן-גוריון רוצה בחיסולו הפוליטי של פנחס לבון. הייתי אז מראשי התאחדות הסטודנטים ודעתי הייתה שונה בתכלית. לא הסכמתי עם דבריו, אבל אופן ההצגה והרהיטות הותירו בי חותם.

בראשית שנות השבעים שהיתי בארצות הברית בשליחות משותפת של משרד העבודה והסוכנות היהודית. עמוס עוז הגיע לביקור ונשא הרצאה על "שיח לוחמים", ספר שיצא ביוזמת קבוצת אנשים שלחמה במלחמת ששת הימים. אני זוכר שבעקבות נאומו התגלעו חילוקי דעות בין המשתתפים, בעיקר מצד שליחים דתיים שכפרו בדעותיו הנחרצות על ההיבט המוסרי של הלחימה. הצטרפתי לדיון כתומך ברוב עמדותיו, וכך נוצר קשר ראשוני בינינו.

בשנות השמונים, כאשר שימשתי כמזכ"ל מפלגת העבודה, נפגשנו יותר. שמעון פרס הועיד פגישות פוליטיות, ועמוס השתתף וחיווה דעתו. למרות קרבתו לפרס אמר שהוא רוצה בהצלחת המפלגה אך לא יצביע בעדה.

התפנית ביחסינו חלה כאשר קראתי את "סיפור אהבה וחושך", ספר תולדות מאבקם של בני ירושלים בזיקה למלחמת השחרור. עמוס ואני באנו מרקעים שונים. הוא מבית של חרותניקים מובהקים ואני ממשפחה מפא"יניקית מוכרת. הוא הגיע למפנה בעמדותיו בגיל צעיר וחצה לכיוון המחנה שלי ושל חבריי.

גלגלנו שיחות, לעיתים בביתו לעיתים בבית קפה, על נושאים רבים. סקרנים ניגשו לשולחננו לשוחח עמנו או להגיב. ראיתי את הסבלנות שלו לשמוע ולהשיב ללא קמצוץ של התנשאות או ביטול. כאשר ניגש המלצר תמיד שאל אותו על הרקע, על שטחי ההתעניינות, ותמיד כיבד אותו בטיפ גבוה ובחיוך של הערכה.

בשכונת נווה אביבים הפכנו לשכנים ואט אט לחברים קרובים. הקמנו פרלמנט שכונתי, וגם שם בלט באצילותו, ברוחב ליבו ובידע העצום בנושאים מגוונים, לא כולם נושאי ספרות ותרבות.

כאשר חלה ניסה ככל יכולתו לשמור על פרטיות. הוא האמין בחוסנו, האמין ברופאיו וגילה כושר עמידה ואופטימיות מהולה ברוח טובה. שבועיים טרם מותו הייתי אצלו בבית בפגישת בוקר. שעה שהכין לי קפה אמר בנימה רצינית, "אני שרוי באבל". לפני שהספקתי להגיב ביכה את מות חתולו האהוב, שאפילו סטרואידים יקרים לא יכלו למצבו הקשה. אכן, תמיד היה החתול הלבנבן צמוד לחדרו, ומעת לעת הכין לו עמוס אוכל.

עמוס ראה שהשמיים מתקדרים עליו וכי האשפוזים הופכים תכופים יותר ויותר. הוא הביט בעיניי ואמר, "אינני דורש הרבה, אני רוצה לחיות עוד שנה וחצי – אם אפשר." אינני יודע מדוע נקב בנתון זה, דומה שרצה להשלים יצירה שהתחיל לכתוב.

עמוס עוז היה דמות מוערכת. ברחבי תבל היה נשוא הערצה וזכה בפרסים בין-לאומיים. אבל בזיכרוני יישאר כסופר והוגה דעות שתמיד היה אדם. אדם של ממש.