"ארחצ אשח"

"ארחצ אשח". לא סיסמה לקריאת גיוס למילואים, לא התראת רדיו על מתקפת טילים. זה היה הסיוט שבדמיונה של פרומה, המטפלת, בדרכה ליום עבודתה הארוך כממונה על קבוצה בת 20 ילדים בבית הילדים בקיבוץ. אלה היו הילדים שלא השתייכו לקבוצת הפעוטות וגם לא לקבוצת גיורא – שהיה הילד הגדול הבוגר מכולנו, ומאין לו תואמי גיל היה קבוצה בפני עצמו.

בעת הצטרפי לקבוצה, מאין ילדים בני גיל תואם לגילי – ארבע וחצי שנים – הייתי הקטן שביניהם. היתר התפרסו על פני קשת הגילים עד לגיל 15. הסוציולוגיה של מעמד הילדים בקיבוץ נחקרה וסוקרה לעייפה ומודגמת בספרים רבים כמו "הביתה" של אסף ענברי (בן אפיקים), או "היינו העתיד" ליעל נאמן (בת יחיעם). הילדים שויכו לכלל החברה על חשבון הציר ילד­-הורים, מצד אחד כתוצרת ליווי למסגרת החברתית הקיבוצית, מצד שני כעתודת המשך לקיום התנועה האידיאולוגית ולמפעל הקיבוצי, ובפועל – מעין ריחיים לצוואר הקיבוץ.

"הלינה המשותפת" (בית הילדים), בין שנתקיימה מפאת אילוצים כלכליים וארגוניים ובין שהייתה אידיאולוגיה מאחורי קיומה, הייתה הפתרון לריכוז האוכלוסייה הבלתי פרודוקטיבית, לשליטה מרבית בהם ולהמעטת מעמסתם על סידור העבודה. כל טורח הכרוך בצורכיהם הקיומיים רוכז בידיה של מטפלת רבת סמכויות.

הלינה המשותפת הייתה מעין ניסוי חברתי אשר לא צלח את מבחן המציאות, בדומה לניסויים אחרים בחיים שיתופיים. החלום לא עלה בקנה אחד עם שברו בשל אופיין של חיות-הניסוי, במקרה זה – האדם הקטין. החינוך המשותף נתן ונותן פרנסה לדורות של פסיכולוגים, היורדים אל עומקם של חוויות ביעותי הבדידות והניכור, של ילדים עשוקי אהבת ההורים, מדוכאי הרצונות והחשקים, נחמסי ה… כלומר זיכרונותיהם של הילדים ש"זכו" או "נדונו" לבית הילדים הקיבוצי, זיכרונות ורשמים בעלי התפלגות טריכוטומית – בדומה לתשובת החתן הטרי שנשאל על ידי מאן דהוא איך אשתו במיטה, ותשובתו הייתה "חלק מהחבר'ה אומרים שהיא נפלאה וכיפית, חלק אחר אומרים ככה-ככה, וחלק אומרים שהיא גרועה ובלתי נסבלת."

הילדים נחשבו על פי קו החשיבה הקולקטיבית לנחלת הקולקטיב, והיו שייכים לו לא פחות משהיו שייכים להוריהם. בשעות אחר הצהרים באו הורים, לרוב אימהות, לבקר את הילדים על הדשא שלפני "בית הביטחון" שבמרתפו שכן בית הילדים. לרוב היו הילדים משחקים עם עצמם וההורים יושבים עם עצמם. האפשר כי היה מעין ניכור וההורים לא ממש הרגישו בעלות על ילדיהם? לא אוכל לקבוע.

המטפלת הייתה הדמות הדומיננטית. זו שלנו, החברה פרומה, נבחרה קרוב לוודאי לתפקידה על סמך מאפיינים הולמים לתפקיד, ומצד הקליינטורה, כלומר הילדים, היו מאפייניה של פרומה בעיקר יכולת להשליט הס וסדר במבט מצמית אחד, נוכחות מתמדת (פרט לשעות שיצאה מתחומי עיסוקינו, כמו שעות הלימודים, במסגרות השונות על פי גיל הילד, והשעות שבהן נרתמנו למעגל ה"עבודה" – ערך מקודש של חבר בחברה הקיבוצית בכל גיל ומצב).

במשך ארבע וחצי שנים הייתי ילד חוץ בקיבוץ שהשתייך לזרם ההתיישבותי "חבר הקבוצות". מעמדי בקבוצת הילדים היה דומה ושונה כאחד בהשוואה למעמדם של שאר ילדי הקבוצה, בני הקיבוץ. הייתי ילד חוץ יחיד וראשון בדברי ימי המקום. הוריי התגייסו כבר בתחילת שנת 1940 למחנה (ארמיה) השמיני של הצבא הבריטי, מחנה שהורכב ממתגייסים בני ארצות חבר העמים הבריטיים, שנים בטרם נוסדו הבריגדה היהודית או חיל הנשים, ה-ATS. הוריי שהו שנים ארוכות מחוץ לגבולות ארצנו והתקדמו עם המערכה לכל אורכה עד לניצחון בנות הברית.

את תפקיד הוריי שיחקו הוריהם של שניים מילדי הקבוצה אשר אליהם סופחתי כ"ילד תותב". אחי התותב דנן, הבוגר ממני בכעשר שנים, שב ופגש אותי אחרי למעלה משבעים שנות פרידה ואישר את דיוקם ואמינותם של כל פרקי זיכרונותיי, עד לאחרון שבהם, מן הימים המשותפים לנו בעברנו. עד לקבלת האישור לאמינות – לא שחתי בהם, כי לא בטחתי בדיוקם של זיכרונות ילד ממרחק שנים רב כל כך.

מדי שחר הייתה המטפלת פרומה יורדת בגרם ארבע המדרגות שהוליכו ממישורת דלת הכניסה אל האולם הממורתף שחלונותיו בגובה פני החצר שהקיפה אותו. לאורך שני קירות האולם המוארך ניצבו כ-20 המיטות של הילדים שבאחריותה. שוכבי המיטות שמעו תחילה את חריקת דלת הברזל על שגמיה החלודים, ואז נתגלו לעין בזה אחר זה במורד המדרגות זוג נעלי עבודה גבוהות, חומות וכבדות, בהמשכן קרסוליים עטויים מגללת "בייגלה" של גרביים זְהֵי או שוֹנֵי צבע, שוקיים שריריות, ברכיים ושולי סינר מעל חצאית-עבודה דהויה מאריג גס וקמוט בצבע "כחול הפועל", ונצנוץ "נושא אוכל" – מערכת סירי אלומיניום המורכבים זה על גבי זה באמצעות שתי מסילות וידית אחיזה. ואז, בבת אחת, יתרת פרומה וגניחה עמוקה משתחררת בתום המסע הוורטיקלי.

"ארחצ אשח" – זו הייתה התגלמות הסיוטים של פרומה, כדוגמת כתובת נבואת החורבן בספר דניאל ("מנה מנה תקל ופרסין"). לא. אין פרומה מסרסת את הכתיב של מילה זו או אחרת. כך בפירוש: "ארחצ אשח"! וכך מנין? כל בני עמנו מכירים את המדהים שבמופת הגאוני של כושר ההמצאה והשגיבות הרוחנית של מחשבת ישראל – לרכז את עשר מכות מצרים באקרוסטיכון שהמציא בגאוניותו רבי יהודה: "דצך עדש באחב". ואילו "ארחצ אשח" – זוהי אימת האפידמיולוגיה של אוכלוסיות קסרקטינים, פליטים, פנימיות, גני ילדים ובתי ספר – כל המסגרות שמדיירים בהם בצפיפות אוכלוסין. "ארחצ אשח" – המחלות המדבקות! גיל גיל ומחלותיו האופייניות לו. שנ"ם) כנגד "שלא נדע מצרות"). שמו המפורש של המהלך אימים על פרומה הייתה קבוצת מחלות הילדים:

אבעבועות רוח חצבת  צהבת  אדמת  שעלת  חזרת

התפרצות מגפה כזו משמעותה, מנקודת ראותה של פרומה, ימים עד שבועות שבהם מרבית הילדים נמצאים כל אחד בשלב החולי או ההחלמה, אין לימודים ואין עבודה והילדים כלואים באולם המרתף על כל משאבי אוֹנֵי הילדות והנעורים שלהם. ימים של בוקה-מבוקה-ומבולקה, קרבות עד דם, פריעת כל סדרי עולם, למן חלות הילד הראשון ועד החלמת האחרון שבהם.

בכך נחמסו מפרומה גם רגעי או שעות ההפוגה מתפקידיה, והיא הופקרה לנפשה ליום עבודה רציף, כמעט מסביב לשעון. האכלת הילדים באולם השינה באין יכולת להגיע לחדר האוכל, משטר של "איזולציה" – הסמיית החולים מאחורי מחיצת שמיכה צבאית תלויה על חבל שנמתח לרוחב האולם, ניקיון עד פולחן ותפילה רק אחת – להידבק מהם ולחלות אף היא ולזכות בכמה "גימלים". כזכור לי – לא פסח אף אחד ממרעין בישין אלה על בית הילדים שלנו, ובאופן התמוה ביותר – אני לא נדבקתי באף אחד מן הללו אשר שטפו בנחשוליהן כמעט את כל ילדי הקבוצה.

משהחל הילד הראשון מכחכח בגרונו, נדרכה פרומה והייתה כ"סוכה בכרם, כמלונה במקשה" (ישעיהו א, ח), כולה כ"מעל המגדל סביב אשקיפה" (במילותיו של עמנואל לין). בעין הנץ שלה סקרה את זאטוטיה בחשדנות כפייתית. ממששת הייתה את מצחנו בכל עת שעברנו לפניה כשלנגד עיניה הסיוט הגדול שהתממש עת החל הראשון מבינינו משתעל, ומִשוּש מצחו מחשידו בשלב הראשון לתהליך השרשרת אשר יגרוף אל חיקו את כל דרי הבית למסכת שיעולים ואנקות וחום גבוה וכאבי ראש ואומללות אין קץ, ופריחות עור מגרדות עד כדי שַׁוְעָה לחרס להתגרד בו כאיוב בשעתו, אומללות שאינה אלא אחד משישים מאומללותה של פרומה הסועדת את כולם בחליָם.

פעמיים ביום, בוקר וערב, נערך "מסדר חולים": הילדים שכבו כל אחד במיטתו אשר זה עתה הוצעה למשעי במצעים נקיים בידי פרומה (20 מיטות) והמתינו לתורם לטקס מדידת החום. עוברת פרומה על פי הסדר מִמִּטָּה לְמִטָּה ומודדת את החום, לגדולים תחת לשונם ולקטנים בקצה הנגדי של מערכת העיכול. את תוצאות המדידה רושמת בדפתר, מקנחת את המדחום בסמרטוט כלשהו ועוברת למיטה הבאה  וחוזר חלילה… אף שלא נדבקתי אף פעם באף אחת ממחלות הילדים, נמדד חומי בהגיע פרומה אל מיטתי. הייתי במיטה האחרונה. ולפרומה היה רק מדחום אחד…