אשרי הגפרור

לכל מילה כתובה יש משמעות
תמונה של ניצה
ד"ר ניצה דורי

אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,

אַשְׁרֵי הַלְּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.

אַשְׁרֵי הַלְּבָבוֹת שֶׁיָּדְעוּ לַחֲדֹל בְּכָבוֹד…

אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.

שירה של חנה סנש "אשרי הגפרור" מתאר אדם הנענה לשליחות – ומשלם את המחיר האישי. חנה סנש, שעלתה לארץ מהונגריה, הלכה לקיבוץ אף שבאה מרקע עירוני והתנדבה להיות בקבוצת הצנחנים הארצישראליים שהוצנחו מאחורי הקווים הגרמניים במלחמת העולם השנייה כדי לסייע בהצלת יהודים.

יואל פלגי סיפר כי כיצד נפרדה קבוצתו, דוברי הונגרית שנשלחו לעזור ליהודי הונגריה, מחנה סנש, שהתעקשה לעבור את הגבול היוגוסלבי למרות אזהרות שקיבלה. בעת הפרידה היא מסרה לו פיסת דף עם מלל בכתב ידהּ וביקשה שידאג לפרסמה. פלגי כיווץ את הנייר לכדור, זרק אותו והמשיך בדרכו, אך לאחר צעדים אחדים חזר לנייר הזרוּק, הרימוֹ והביט בתוכנו: היה זה השיר "אשרי הגפרור". לאחר שחזר מאירופה הוא דאג לפרסמו. גרסה אחרת מספרת שחנה סנש מסרה את השיר לצנחן ראובן דפני.

שתי נקודות למחשבה עולות בי למקרא שיר זה והגרסאות לדרך המסתורית שעבר עד שהגיע אלינו. האחת היא – האם אנו מוכנים לשלם מחיר אישי למען שליחותנו? להיות הגפרור שיישרף אך יצית לבבות? ובכלל, האם ישנם עוד אנשים עם להט כזה בשליחותם? והנקודה השנייה שעולה בי למקרא תולדות אותה פיסת דף, שאולי הייתה נעלמת אילולא חזר פלגי לקחתהּ, היא שלעיתים משפטים אחדים שנכתבו בהיסח הדעת על ידי אחד מבני משפחתנו או מתלמידינו יכולים להיות אוצר ספרותי של ממש, וגם לגלות לנו על אודותיו סודות כמוסים שלא ידענו, ללמד אותנו לעומק מי הוא מעבר למפגש יום-יומי שלנו איתו.

פעמים רבות אדם מעלה על הכתב דברים שקשה לו להביע בעל-פה. שִמרו על אותם פתקים קטנים, שיש בהם הגיג, שיר קצר, משפט. נִצרוּ אותם. ברבות הימים הם יכולים להיות משמעותיים מאוד ביחס לאדם שכתב אותם, לגורלו ולאירועי חייו. ועודדו את עצמכם, את תלמידיכם, את ילדיכם ואת נכדיכם לכתוב.

לכתוב בשביל עצמם. לכתוב משאלות ותפילות. לכתוב את כל הכעסים, לנקות את הגוף באמצעות הכתיבה. לא לכתוב כדי שאחרים יקראו את אשר נכתב אלא אך ורק למענכם, כתיבה מרפאת ותרפויטית. לכתוב ברצף, בלי לעצור ובלי להחליף מילה במילה אחרת ובלי לתקן, ובלי לחזור לאחור לקרוא מה שנכתב. לכתוב מכתב למי שפגע בנו בלי לשלוח לו. לכתוב בשעות קבועות ובמקרים מזדמנים. להניח עט ומחברת מתחת לכרית ולכתוב חלומות שנחלמו. לתת למחשבות צלולות לרדת בצינורות אל היד הכותבת.

וכדי ללמוד להביע את עצמכם בכתיבה – קִראו ועודדו לקריאה. לא כתבות אינטרנטיות. לא פוסטים. לא הודעות ווטסאפ. קראו ספרים. שתמיד יהיה לכם ספר בתיק. בנסיעה ברכבת, בתור לרופא, בשבתות. הקריאה בספרים תעשיר את אוצר המילים ולאט לאט יחליפו המילים הטובות, האיכותיות, המביעות והמרגשות את האימוג'ים הטיפשיים שהשתלטו על חיינו, האומרים כה מעט בפרצוף כה מגוחך. שני לבבות בעיניים להביע אהבה. דמעה על פרצוף להביע עצב. יש כל כך הרבה מילים להביע רגשות שונים, והמכשיר הנייד מציע לנו עוד ועוד אימוג'ים מנווני כתיבה. מנווני רגש. מנווני מחשבה. אני חושבת שאם לחנה סנש היו אימוג'ים אולי היתה שולחת אימוג'י עם גפרור שרוף ביד והיינו מחמיצים שיר נפלא כל כך, בכתב יד מסודר כל כך:כתב ידה של חנהמהפתק הקטן של חנה סנש ניקח את המסר החשוב, שניסתה להעביר במלים ספורות, ויהי רצון שנדע להעביר את אור לפיד השפה העברית במלוא תפארתה לדור הבא.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

4 תגובות

  1. אפילו הרבה אתרים ובהם גדולים מאוד כבר בקושי עושים עריכה לשונית אם בכלל. אין שום שימוש בשפה גבוהה כי הגולשים לא יבינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך

צילום ש/ל של גולדה

אז כמו היום

הרהורים בעקבות נאום אבו-מאזן באו"ם