מעסיק קטן – קווים לדמותו

במאמר זה אבקש לדבר על זכויות עובדים במדינת ישראל. מדובר בנושא בעל חקיקה ענפה, שמעניקה לעובדים זכויות רבות ומגוונות, הגנות שונות מפני הפגיעה על ידי המעסיק. אם נלמד את כל אלה, נגיע למסקנה, כי תפיסת המחוקק את יחסי העבודה במדינה היא של מערכת יחסים בין המעסיק הגדול והמנצל את העובדים שלו לבין העובדים הקטנים והחלשים. המדינה בכלל והמחוקק בפרט משקיעים את כל עמלם ב"איזון" של מערכת יחסים מוטת כוח זו, ועושים ככל יכולתם כדי להעניק לעובד זכויות והגנות מפני הפגיעה של המעסיק בו.

מדי פעם בפעם קם חבר כנסת תורן, זועק את זעקותיו של העובד החלש ופועל לחקיקה נוספת, המעניקה לעובד במדינת ישראל עוד זכויות ועוד הגנות, שתמורתן אותו פוליטיקאי מקבל מחיאות כפיים וכמה נקודות זכות בבחירות הבאות. משרד המשפטים מנגיש את המידע בדבר זכויות עובדים באתרי האינטרנט, פורומים משפטיים מלאים בשאלות של עובדים שמבררים ומחפשים את הזכויות שהמעסיק ה"רשע" גזל מהם, וחבריי למקצוע פועלים נמרצות בהגנה על זכויות העובדים "המסכנים". במסדרונות בית הדין לעבודה קיימת אווירה קשה עבור המעסיק, שנכנס לשם כאילו היה אסיר שמובל לשמיעת גזר דינו בגין העבירות החמורות שביצע. המעסיק יודע שכבר עם כניסתו בשערי בית הדין, הוא עומד לשלם על כך, בכסף כמובן, וברוב המקרים, בהרבה כסף.

המחוקק שממלא את דיני העבודה בעשרות חוקים וזכויות, העובדים הנהנים מהזכויות, עורכי הדין המנגישים עבורם את הזכויות ובית הדין המקשה פרוצדורלית על המעסיקים וזה שחותם על פסקי דין לטובת העובדים – כולם תופסים את המעסיק כמי שמי שפוגע בזכויות העובדים. כמובן, מקרים מסוג זה קיימים ומגיעים לבית הדין, אך כל המעורבים עיוורים לחלוטין לתמונה המצב המלאה. איש מהמעורבים או מהאחראים לנושא דיני העבודה במדינה לא שואל את עצמו האם כל המעסיקים הם מקשה אחת? האם כולם גדולים ומנצלים ופוגעים?

אני דווקא נחשפתי למעסיקים גדולים שפוגעים בעובדים החלשים, חלשים עד כדי כך שאין בכוחותיהם לעמוד על זכויותיהם מול המעסיק, והמקרים הללו דווקא אינם מגיעים לבתי הדין. כך גם נחשפתי למקרים של העובדים החכמים והחזקים, שניצלו לרעה את הזכויות שניתנו להם על ידי המחוקק, כדי להתעשר על חשבונו של המעסיק שבקושי גמר את החודש. אף אחד לא מתעניין באותו מעסיק קטן, הנאלץ להתמודד עם הנטל המכביד של דיני העבודה, לא שואל את עצמו מה המחיר שהוא משלם. לא רק שזה לא מעניין אף אחד, זה גם נושא שלא מדברים עליו, הרי עובדה ידועה לכול – העובד הוא החלש והזקוק להגנה מוחלטת, ומי יסתכן ויאמר אחרת?

הדברים נכונים, כמובן, כאשר מדובר במעסיקים גדולים המעסיקים מאות עובדים, שנהנים מתקציבי ענק, המשמשים אותם לקבלת ייעוץ משפטי שוטף, הכשרת מנהלים מיומנים בניהול עובדים ואפילו מאפשרים להם לספוג את תביעות העובדים, שכן עבורם מדובר בחלק מההתנהלות העסקית. אבל האם מישהו פעם התעניין במעסיק קטן, שעבד קשה עד להשגת היעד הנחשק – העסקת עובדים?

אותו מעסיק קטן מגלה לפתע פתאום את הכמות הבלתי נדלית של החובות המוטלות עליו מהרגע שהחליט לגייס עובדים: חוק איסור הפליה, השלכות ביטול העסקת עובד אפילו בטרם התחיל לעבוד, החובה להודיע לעובד את תנאי העסקתו בכתב, החובה לנהל רישום שעות עבודה וחופשה של העובד, החובה להפריש פנסיה, לשלם לעובד נסיעות, חופשה, מחלה, הבראה, שעות נוספות וכד'. או אז מגלה המעסיק, כי על כל שקל שהעובד יראה בחשבון הבנק שלו, למעסיק זה יעלה שקל וחצי כמעט. לדוגמה, כדי שעובד יקבל שכר צנוע של 6,500 ש"ח לחשבון הבנק שלו, המעסיק ישלם על כך כ-10,000 ש"ח.

האם מישהו מהמעורבים שאל את עצמו את השאלה הקשה אך החשובה מכול – מה נשאר לאותו בעל העסק הקטן בכיס לאחר ששילם למדינה את המיסים: מע"מ, מס הכנסה, מכס, ביטוח לאומי; לאחר ששילם את כל ההוצאות השוטפות של העסק, ואת עלות העסקת העובד? האם אותם פוליטיקאים שנהנים ממחיאות הכפיים בעודם חותמים על חוק חדש, שתוחבים את ידם לכיסו הדל ממילא של העסק הקטן עוד ועוד, האם מישהו מהם שואל את עצמו היכן ימצא את עצמו העסק הקטן בסוף השנה?

האם מישהו מודאג ממצבם של העסקים הקטנים המהווים כ-97% מכלל העסקים במדינת ישראל, אשר מספקים כ-60% ממקומות העבודה במדינה, ועדיין מופלים לרעה פעם אחר פעם, כאשר המדינה "עושה קופה" על גבם, כאשר היא גובה מהם תשלומי ביטוח לאומי (שלא מזכים את בעלי העסקים הקטנים בימי חופשה או מחלה או כל זכות אחרת), כאשר המעסיקים הקטנים מממנים את הזכויות הפנסיוניות של העובדים שלהם, בזמן שלהם לא נשאר תקציב להפריש לעצמם פנסיה, כאשר היא מכבידה עליהם עוד ועוד ודורשת מהם לממן את זכויות העובדים, שהולכים וגדלים מדי שנה בשנה.

האם הגיוני שעסק קטן יממן זכות כגון דמי הבראה? הרי מדובר בזכות שהיא סוג של "פינוק", ולטעמי רק חברות גדולות צריכות לממן זכויות מסוג זה. האם הגיוני שגם החברה הגדולה וגם המעסיק הקטן יפרישו 6% עבור קופת הגמל של העובד, בנוסף ל-6.5% עבור הפיצויים, שהעובד לוקח איתו גם במקרה שבו עזב את מקום עבודתו בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויים? הייתכן שבעל העסק הקטן מפריש מדי חודש 12.5% משכרו של העובד לקופת הגמל של העובד, בזמן שהוא עצמו אינו מסוגל למממן את הפנסיה שלו? הייתכן, שבנוסף לתשלומים הרבים, המעסיק מחויב על ידי המדינה גם בביטוח לאומי מעסיק, שיזכו את העובד בתשלומים השונים במקרה של אבטלה או תאונה? זאת כמובן, בנוסף לתשלומי ביטוח לאומי שהעסק עצמו נדרש לשלם בסכומי עתק, מבלי להיות לזכאי לאיזו זכות מהמדינה. המצב שנוצר הוא אבסורד ושוחק את המגזר העסקי הקטן, שהולך והופך ממעמד בינוני למעמד נזקק.

הפופוליזם הבלתי נסבל של אלה הפועלים לקידום זכויות העובדים בעודם עיוורים למגזר שלם שמשלם על כך מחיר כבד, עושים עוול גדול לא רק לבעלי העסקים הקטנים, אלא למשק כולו. היה על המדינה להפנים את הסטטיסטיקה המזעזעת של בעלי העסקים הקטנים הנסגרים מדי שנה בשנה ונמדדת בעשרות אלפים, ואף הולכת וגדלה. אבל אף אחד לא עושה בדק בית.

לא רק שהאחראים על כך לא רואים את השלכות נטל מימון זכויות העובדים על העסקים הקטנים במדינה, בנוסף לנטלים הכבדים האחרים, אלא שהם גם לא רואים את השינויים שעברו על יחסי העבודה בשנים האחרונות, בעקבות שינויים טכנולוגיים. נכון להיום לצד העובדים החלשים, שלעיתים מנוצלים על ידי המעסיקים הגדולים, בכמות הולכת ויורדת, ישנם עובדים חזקים ומשכילים המודעים לזכויותיהם, בכמות הולכת וגדלה. מול אותם עובדים חזקים עומדים מעסיקים קטנים שהמדינה הפכה אותם לחלשים, שאינם מסוגלים לממן ייעוץ משפטי שוטף, ונפגעים פעמים רבות מדי על ידי העובדים.

מאזן הכוחות בין הצדדים הולך ומשתנה ונוטה יותר ויותר לטובת העובדים ולרעת העסקים הקטנים, המשלמים את המחיר בחיי העסקים שלהם ובאיתנות העסקית שלהם.

מצב דברים מעוות זה, הביא את העסקים הקטנים למציאת פתרונות חלופיים להעסקת עובדים יקרים וחזקים. כך למשל, היום קיימת שכבה הולכת וגדלה של מה שנקרא "פרילנסרים", שמהווים תחליף זול וקל, ומולידים עיוות של יחסי עבודה.

כל אלה יוצרים תמונה מורכבת הרבה יותר, של ציבור גדול יותר שנפגע, ציבור שאותו איש לא רואה, הן של המעסיקים הקטנים והן של העובדים ובמיוחד של פרילנסרים שאומנם נהנים מחופש תעסוקתי מסוים, אך מעמדם נחות מזה של העובדים.

בעיניי על המדינה להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי, וליצור הפרדה ברורה בין החוקים שיחולו על החברות הגדולות שמעסיקות מאות עובדים ובעלות תקציבים מתאימים, לבין המעסיקים הקטנים, שלא מסוגלים לשאת את הנטל, אשר רק יגדיל את ציבור פושטי הרגל במדינה, שגם כך הולך וגדל.