אז במי באמת לתלות את האשמה?

רכיבה על אופניים, סכנות ואחריות אישית
צילום:Ximeg simple.wikipedia.org

קורבנות התאונות אשמים או לא? זו השאלה הגדולה בסיפור האופניים החשמליים.

שלא תטעו, גם אני נמנית עם ציבור רוכבי האופניים. מדי שבת אני פוקדת את כבישי הארץ ברכיבה ארוכה (מינימום 3 שעות) על אופניים ספורטיביים, לעיתים לבד לעיתים במסגרת קבוצתית עם רכב ליווי. למזלי, ובכוונה אני מציינת את המילה למזלי, עד היום לא קרה לי דבר. לא הסתבכתי בתאונת אופניים מזעזעת.

האם זה אומר שלי זה לא יקרה?

ממש לא. כל יציאה שלי לכביש כרוכה בהרבה חששות כמו גם הבנה שיש סיכוי שלא אחזור הביתה. ובכל זאת מדי שבת אני פוקדת את כבישי ישראל ברכיבה ספורטיבית, כי זה מה שאני אוהבת לעשות.

אבל, וכאן העניין החשוב שאותו יש להדגיש, אחד הדברים הבסיסים שלימדו אותי כשהתחלתי לרכוב בכבישים הוא שיש להיזהר מהם.

הכביש לא חבר. בטח לא בישראל. הידיעה והתובנה שבכבישי הארץ קיימת בעיה תשתיתית מלוות אותי כל הזמן. ההבנה שאני חייבת גם לקחת אחריות בכל רכיבה שלי בכביש, לא עוזבת אותי לרגע.

לא אצא לרכיבה ספורטיבית ללא קסדה, לא אצא בחושך, ואם כן – אדאג לפזר מיגוני תאורה עליי ועל האופניים כדי שיבחינו בי גם כשאני רוכבת בשולי הכביש. ובעיקר לא ארכב באמצע הכביש. אדאג כל הזמן להיות ערנית ומרוכזת ברכיבה. לצערנו הרב, זה לא מה שקורה בכבישים עם רוכבי האופניים והקורקינטים החשמליים, וזה לא מה שקורה בד"כ עם רוכבי החשמליים.

על אופני הכביש אני מגיעה בכבישים בין-עירוניים בממוצע ל-30 קמ"ש, שזה מהר. תאמינו לי שזה מהר, אז לראות את רוכבי האופניים החשמליים דוהרים בכבישי העיר במהירות של 30 קמ"ש, ללא קסדות, ללא מיגונים בשעות הערב כשבקושי רואים אותם – מזעזע אותי בכל פעם מחדש.

נהגים שיכורים הם אכן סכנה איומה, אבל עלינו להודות בכך שרוכבי האופניים, עם כל הצער הרב על האסונות שפקדו אותנו בשנה החולפת, אשמים לא פחות. הם לא נזהרים, לא מביאים בחשבון את הסכנות הצפויות, וזה בלי קשר ל"אין אכיפה" ולמחסור בתשתיות. אין ספק שלמקבלי ההחלטות אחריות מלאה על הנעשה בכבישים. הם אלו שצריכים להתוות את הכיוון ואת הדרך, אבל כשאין כזו, ובלי קשר לאחריות המנהיגות, גם לרוכבים יש אחריות מלאה על חייהם כשהם יורדים אל הכביש. כפי שאני עצמי נזהרת מדי שבת כשאני רוכבת על אופני הכביש שלי – כך צריכים כל רוכבי האופניים באשר הם להיזהר. את כל זאת למדתי, מן הסתם, כשהצטרפתי לעולם הטריאתלון. זה בעצם מה שיפה בספורט. להבין את הסביבה ולדעת להיזהר מהסכנות. בטח כאלו שאין לנו עליהן שליטה. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באופניים.

ובשורה התחתונה, ביום שיקרה לי משהו, אם זה לא יהיה מוות קטלני, אדע שהייתי אשמה לא פחות, בעיקר בגלל שהייתה זו החלטה מושכלת שלי לצאת לרכיבה בכביש.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

    1. לפני מספר חודשים ביקרתי בפולין. בכל פעם כשחציתי את הרמזור באור אדום (כהולכת רגל) הייתי לבד בסיטואציה ואם היו מקומיים במעבר החצייה הם הסתכלו עלי כאילו שנפלתי מהירח. לא הבנתי למה. באיזשהו שלב שאלתי מה הנוהג בפולין כדי להבין. מתברר שהציבור הוא שטינקר של הממשלה ומי שעובר באדום, שייקח סיכון שיישטנקרו עליו והוא עלול/צפוי לקבל קנס גדול.

      לטוב ולרע: באסה להיות שטינקר (לא יודעת אם בפולניה זה באעסה) אבל אם זה יציל את החיים של כולנו – של הבנשלי; של הילדים שלכם, אז מה עדיף?!

      ואין מה לעשות, סדר חייב להיות…

  1. אבל התנהגות רוכבי האופנועים והאופניים מופקרת עוד יותר.

  2. שר החינוך
    שר ביטחון הפנים
    הנושא באחריותם ועליהם לתת את הדין על אי טיפול בנושא ולהיות מוחלפים

  3. בדרך כלל האשמה בהורים שיודעים שבנם נוהג שלא כהלכה ולא עושים דבר ובדרך כלל גם מממנים זאת

  4. חשמליים שיכולים לפגוע קשה
    ובין אופניים רגילים שהרבה פחות מזיקים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של צביה

לא אוהבת

שיר על סדרי עדיפויות