יום כיפור ה-6 באוקטובר, 1973, שבת, שש בבוקר. בבית הוריי ברמת גן הטלפון מצלצל. מעברו השני של קו הטלפון בקע קולו של הקצין התורן בבור בתל אביב.
"סגן דודי?"
"כן," השבתי בקול מנומנם.
"תגיע מהר לשדה דב, מחכה לך שם צ'סנה שתוריד אותך מיד לאום חשיבה (בסיני)".
כך בהפתעה מוחלטת החל אחד הימים המשמעותיים ביותר בחיי שלי ובחיי רבים מבני דורי, היום בו פרצה המלחמה הארורה ההיא, מלחמה שנתנה בנו סימנים קשים וצלקות בל יימחו ואצל מרביתנו עיצבה ושינתה לצמיתות את דפוסי החשיבה, ההתנהלות ואופן קבלת החלטות, גם בתחומים זניחים לכאורה השזורים בשגרת חיינו היום-יומית.
לא אחת מוצא אני עצמי במהלך שיגרת עבודתי, חוזר בודק ומאמת, מספרים ונתונים שהועברו אלי. לא מחוסר אמון בסובבים אותי אני עושה זאת, אלא מתוך אותו הרגל בלתי ניתן לשליטה או שינוי, הרגל ששורשיו נטועים באוקטובר ההוא של שנת 1973. בהעדר הרגל זה ובעת ההיא כאשר "הסמוך" ו"יהיה בסדר" משלו בכיפה, שילמנו על כך בחייהם של כמעט 3,000 מטובי בנינו.
לא אחת כמו גם בפעם הזאת, אני חוזר לנאומו של יצחק רבין ז"ל בסיום מחזור פו"מ בשנת 1992 שם אמר: "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא בסדר. יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה"יהיה בסדר", אותה טפיחת כתף חבר'מנית, אותה קריצת עין, אותו "סמוך עלי", הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה"חפיף" היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאוד לא "בסדר".
רבות כבר נכתב ונאמר על אודות המלחמה הארורה ההיא, לכן אסתפק הפעם בכמה מילים על משמעותו של יום הכיפורים הפרטי שלי – יום הכיפורים בכלל ויום הכיפורים מאז 1973 בפרט, כאשר שינה היום הזה את צביונו והפך למעין שעטנז לא ברור, מבלבל ומעיק של קדושה מזה וחול ויגון מזה. קדושה של בתי כנסת ודממה מוחלטת וחול בצבעים של חאקי ושְחור המוות והשכול.
בכל שנה בפרוס יום הכיפורים כשמאן דהוא פונה אליי ושואל אם אני נוהג לצום, אני מתחמק ממתן תשובה ישירה ומסתפק בחיוך סתום וחסר פשר, משום שזהו הרי עניין אישי כל כך ונתון רק ביני ובין השוכן במרומים.
ואם בשוכן במרומים עסקינן, את "יחסינו" אפשר להגדיר קרירים למדי עוד מקדמת דנא, שכן מיום שעמדתי על דעתי לא יכולתי להשלים עם נבצרותו במחצית הראשונה של שנות הארבעים. בחרתי אז להיתלות באילן גבוה, בדמותו המרתקת של נשיא בית המשפט העליון השופט חיים כהן ז"ל. כשנשאל השופט כהן על יחסו לשוכן במרומים, השיב נחרצות וללא היסוס בטון דיבורו הייחודי: "לאחר השואה אני מרדתי בו," ועוד הוסיף השופט כהן: "תמיד גרסתי שמוטב שלא להאמין בו, מפני שאחרת הייתי צריך לשנוא אותו".
אין בי שנאה חלילה, רק תהיות ושאלות שנותרו פתוחות, אך מאחר שבכל זאת בנפש יהודי הומייה וגאה עסקינן, אסיים בברכת גמר חתימה טובה.
11 תגובות
רב הנסתר על הגלוי
מלחמת יום הכיפורים מתחילה להמחק מדפי ההסטוריה של ישראל . דודי תבורך על כך שאתה מזכיר לכולנו כמה דם שילמנו !
לא מבין למה. שילמנו מספיק כדי שהאשמים יודו באשמה. צריך להוציא את האמת לאור ולהפיק לרחים בכנות.
אנוכי לא הוטסתי בצסנה לרמת הגולן אלא הוסעתי באוטובוס מהכניסה לבית חולים מאיר בכפר סבא (נקודת הכינוס) בשעה 11:00 ביום כיפור למחנה ירדן, שם היה הימ"ח של גדוד 39 (מילואים) בחטיבה 188.
ביום שני ב- 4:00 בבוקר טיפסנו במעלה גמלא. עד הערב הגדוד בניצוחו של המג"ד יואב וספי פגע בעשרות טנקים סוריים והגיע עם ערב לציר הנפט.
על מלחמת הבלימה של החטיבה אפשר לקרוא בספרי ההיסטוריה.
מה שהנני רוצה לומר הוא שהניצחון של צה"ל ביום כיפור – ברמה תוך ימים אחדים ובדרום תוך כשלושה שבועות, הוא ניצחון מדהים שאין כמותו בהיסטוריה הכתובה של המלחמות.
אצלנו, בחלקו בגלל נביחות של האופוזיציה, מינו ועדות חקירה במקום לחלק צל"שים.
בגלל כל הדפיטיסטים ועיתונאי הנהי הדור הצעיר בטוח שהפסדנו במלחמה. תתחילו להתיישר עם ההיסטורי האמיתית. אם אינכם יודעים מהי תשאלו את המצרים, הרוסים והאמריקאים.
אכן היה ניצחון גדול, אך הוא הושג למרות הניהול וההכנות הכושלים. ניהול נכון ברמות הבכירות היה מעניק לנו ניצחון הרבה יותר משמעותי
יתרה מכך, המחיר ששילמנו היה יקר מאוד. נכון, אין מלחמה ללא קורבנות. אבל הערכות מתאימה וניהול יותר רציני, היו מפחיתים כנראה משמעותית את מספר הקורבנות
ובנקודה אחרת, אל נא תשכח שהאופוזיציה ש"נבחה" (כהגדרתך) הנה מפלגות השלטון וההנהגה הנוכחית של המדינה. והעיתונות התבוסתנית לדעתך תקפה את השלטון של אז או אם תרצה האופוזיציה הרעועה של היום
והמפלגות השולטות כיום ש"נבחו" אז לא מוכנות משום מה שיעשו להן את אותו דבר
יצחק היקר,
אינני מצליח להבין כיצד אתה מסוגל ביום כזה ובנושא שכזה, לחזור על מנטרות דהויות כגון "נביחות האופוזיציה" וכד'. הססנה לסיני (לא לרמת הגולן) היא שהביאה אותך ללמדני על השתלשלות הקרב באזור ציר הנפט. האמן לי שאני מצוי בפרטים היטב, הגם שבן משפחתי סמח"ט 179 גדעון צימבל ז"ל, נהרג בדיוק שם
אנא קרא מאמר בשם "המחדל שלא היה" שפרסמתי באתר זה ביום 6 באוקטובר 2015. בקצרה אחרי שמפקדי חטיבה 188 נהרגו המשיך ללחום ת"פ חטיבה 4 (פפר). 179 לחמו בציר יהודיה, שם גם נהרג גדעון צימבל ביום 8 באוקטובר. הצטערתי מאד לקרוא שגדעון הי"ד היה קרוב משפחתך.
בתגובה להערתך – "נובחים" – במלחמת ההתשה מר בגין היה שר ללא תיק בממשלת האיחוד הלאומי. ראש הממשלה גולדה ניהלה שיחות עם המצריםן דרך גונאר יארינג. היא הגיעה לסיכום שאפשר לסיים את מלחמת ההתשה. ואז בגין שהיה קיצוני בעמדותיו פרש מהממשלה והתחיל להשמיץ קשות את גולדה בכנסת ובתקשורת. את זה אני מכנה "לנבוח" וגם זה בעדינות רבה. שמעתי את בגין בזמן אמת ואת תגובת גולדה בשיחות פנים מול פנים. אח"כ כשבגין הפך לראש ממשלה הוא עשה את ההפך. יש הטוענים שאם גולדה הייתה ממשיכה עם יארינג אולי המלחמה הייתה נמנעת. גולדה טענה שדברי בגין עצרו אותה, אם כי לדברי בגין היה רק חלק בזה.
לכן השתמשתי במילה "נביחות" ואינני מצטער על כך.
חד משמעית
כשמדובר במלחמה שלנו וזאת טעות כי מי שבעצם אחראי לכל דבר (גם הצלחות וגם גשלונות) אלה הם הפוליטיקאים – המנהיגים.
עד יומנו האחרון
אבל אם לא יבינו שבעבר היה מחדל לא ימנעו את המחדל הבא