הסכנות הטמונות בכיכר רבין

במוצאי שבת נכחתי בהפגנת "כולנו דרוזים" בכיכר רבין בתל אביב. המון עם הגיע לשם למחות נגד חוק הלאום.

ברצוני לציין שאני, רק משקיף הייתי, ולא מפגין מתוסכל. מבין שמונים אלף המתכנסים בכיכר לא ראיתי את נציגי השלטון, היה זה מעין "ברוגז" עם הדרוזים שעד לפני שבוע היו "אחים". במאמר זה אבקש לעוץ כמה עצות לשלטון שחוקק את חוק הלאום – חוק שנועד לשמור עליי כיהודי מכל רע –ולסייע למאבקו של השלטון באלו הקמים למוטטו.

ראשית, צריך להתייחס ברצינות לקריאתו ההיסטורית של ביבי: "הם נוהרים באלפיהם באוטובוסים לקלפיות". אבוי, במוצאי שבת ניצבה לאורך שדרות דוד המלך שורה ארוכה של כלי משחית – אוטובוסים שרוקנו אלפי מפגינים. אני מציע לתקן תקנה מכוח חוק הלאום שתאסור על חברות האוטובוסים לפעול במוצאי שבתות בקווים שיעדם הוא כיכר רבין.

שנית, חלפו כבר שנים רבות מאז התאונה המצערת, שבה נפטר ראש הממשלה השמאלני יצחק רבין כתוצאה מפליטת כדור מאקדח – ועדיין ממשיכים לקרוא לכיכר על שמו. הגיע הזמן להחזיר לכיכר את שמה ההיסטורי המקובל על הלאום היהודי: "כיכר מלכי ישראל".

שלישית, אני מכיר את הכיכר האמורה יותר ממחצית מאה ותמיד טענתי שהיא מיותרת, הליכה בה ביום שמש יוקדת או ביום מטר סוחף היא סיוט, ובימים שבהם מזג האוויר סביר היא מושכת אליה אנרכיסטים ומורדים בשלטון. אני מציע להוציא לאלתר תיקון לתוכנית מתאר עירונית שתיקרא "תב"ע 1/2018 אכלוס ובינוי לב הכיכר". במקום משטחים שוממים, דונמים מבוזבזים בלב העיר הלבנה, תקום שכונה לבעלי צרכים מיוחדים, קרי, דיור אקסקלוסיבי בצפון תל אביב לגמלאי הכנסת שתמכו בחוק ולבני משפחותיהם. ימצאו להם המפגינים כר דשא משלהם, אולי מול ביתו של מנדלבליט.

רביעית, עד לשינוי ייעודה של הכיכר לשכונת יוקרה, צריך לנצל את צי הצוללות ההולך ומתעצם של המדינה בעלת הזהות היהודית, להורות לספנים האמיצים לפלס דרכם מתחת לים ולנתב את הצוללת היישר אל הבריכה שבכיכר רבין, ושם לשלוף פריסקופ שייתן תמונה אמינה על המתרחש בין המפגינים, עדכון שיעבור מייד למשכן המכובד ברחוב בלפור או לבית בקיסריה.

ולבסוף, להמשיך להפיץ ללא לאות את המסר הידוע, כי ההתכנסות בכיכר הייתה פרי מזימה של השמאל-קרן חדשה-רפורמים-חד הוריים הומואים-ודרוזים המתעלקים עלינו לעייפה.

ובכן, אלו הן עצותיי כאזרח נאמן לשלטון. אולם איני מסתיר גם את היותי אזרח מודאג, וכמו כמה מידידיי, אני תוהה האם יש קשר בין חוק הלאום לבין המתרחש באגף הקולינרי של החברה היהודית בארצנו.

ובמה דברים אמורים? הרי לכם דוגמה מהנעשה ברמת השרון, שבה מדי חורף כתמים אדמוניים של תות שדה מקשטים את שדותיה המתמעטים. ובכן, רמת השרון התברכה בשלוש מסעדות שווארמה או נאמר שלושה מפגשי לאפות, תוכלו ליהנות שם מפיתות גדושות בשר עסיסי, מלאות בכל טוב – אם אינכם צמחונים או טבעונים כמובן.

למרבה הפתעתי, לאחרונה הציב אחד מוותיקי מוכרי-הבשר-המסתובב שלט גדול בחזית חנותו המכריז קבל עם ועדה: "אצלנו כשר". החרה החזיק אחריו יריבו שמעבר לפינה, והציב אף הוא שלט: "גם אצלנו כשר", ואף הגדיל לעשות והניף את דגל הלאום בחזית המסעדה, להדגשת הפטריוטיות שלו ואמונתו בלאום לועס השווארמה.

חוששני שלא ירחק היום והמתחרה השלישי יתלה אף הוא שלט: "אצלי עוד יותר כשר", ויניף את דגל ישראל ודגל שמחת תורה ובראשו תפוח.

אז בשמי ובשם התושבים הוותיקים, אני שואל אתכם, השתגעתם? למה לערב ענייני קיבה עם דגלי לאום? תמשיכו לספק את צרכינו הקולינריים המתונים ותצאו מהקטע הדתי-לאומי, שכל רופא יאשר כי הוא פוגע בתיאבון.