הסכמי אוסלו ומימושם

בספטמבר 1993 נחתמה על מדשאת הבית הלבן "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים להקמת ממשל עצמי" – מה שידוע בשם הסכם אוסלו א'. ההסכם נחתם בנוכחות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין וראש אש"ף יאסר ערפאת. הצהרת העקרונות שינתה את יחסי ישראל-אש"ף לחלוטין. ישראל הכירה באש"ף כארגון רשמי המייצג את הפלסטינים וכן הכירה בזכותם של הפלסטינים למשטר משל עצמם. הפלסטינים הכירו בקיומה של מדינת ישראל והבטיחו לסור מדרך הטרור.

בסדרת מאמרים זו ברצוני לבסס את הטענה שהסכם אוסלו יצר בסיס לקיום קונפדרציה אסימטרית של ישראל והרשות הפלסטינית. במאמר זה אציג בקווים כלליים את ההסכמים והאירועים שעיצבו את חלוקת הסמכויות בין ישראל והרשות הפלסטינית ואת ניהול ההיבטים הביטחוניים והאזרחיים ביהודה ושומרון ובעזה.

בהסכם אוסלו הוחלט על שיתוף פעולה ביטחוני, אזרחי וכלכלי. הסמכויות בתחומי ביטחון חוץ, התנחלויות, הגנה על ישראלים ויחסי חוץ נותרו בידי ישראל, והסמכויות בענייני חינוך, תרבות, בריאות, רווחה, מיסוי ישיר ותיירות הועברו לידי הרשות הפלסטינית. בין היתר הוקמה משטרה פלסטינית.

באפריל 1994 נחתם פרוטוקול פריז – הסכם שהסדיר את יחסי הכלכלה בין הצדדים לתקופת ביניים של חמש שנים. בעקבות ההסכם הוקמו מוסדות כלכליים מרכזיים ברשות הפלסטינית: משרד אוצר, רשות מוניטארית ולשכה מרכזית לסטטיסטיקה פלסטינית.

יישום ופירוט של העקרונות אשר סוכמו בהסכם אוסלו באו לידי ביטוי בהסכם אשר נחתם בקהיר במאי 1994 וכלל את פירוט סדרי השלטון באזור יריחו וברצועת עזה. ההסכם חייב את שני הצדדים לשיתוף פעולה והידברות ישירה מתוך רצון לתרגם את ההצהרות המשותפות לכדי מעשה, על אף הקונפליקטים שהיו קיימים בשטח. רצועת עזה והעיר יריחו שימשו כמקרה בוחן על מנת להעריך את הצלחתו ואופן יישומו של ההסכם, שבמסגרתו הוחלט על הקמת ממשל עצמי פלסטיני בעל סמכויות חקיקה, שיטור ושיפוט. צה"ל יצא מאזורים אלו ושטחי רצועת עזה ואזור יריחו הועברו בשלמות לידי הפלסטינים.

ב-28 בספטמבר 1995 נחתם בין ישראל לפלסטינים הסכם נוסף אשר נודע בשם "אוסלו ב". בשלב זה דובר על "הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה". ההסכם עסק בסדרי ביטחון והצבת משטרה פלסטינית בשטחים הרלוונטיים, בהעברת סמכויות שלטון לרשות הפלסטינית, בהיבטים משפטיים, בהמשך פיתוח יחסים כלכליים ובהעצמת שיתוף הפעולה בין הצדדים. כמו כן שטח יהודה ושומרון חולק לשלושה אזורים: אזור A, שכלל את ערי יהודה ושומרון (למעט חברון), שם הועברה לרשות הפלסטינית אחריות מלאה לביטחון הפנים, לסדר הציבורי ולניהול החיים האזרחיים; אזור B, שכלל את הכפרים והיישובים העירוניים הקטנים יותר, שם קיבלה הרשות הפלסטינית סמכות אזרחית מלאה אך הסמכות הביטחונית נותרה בידי ישראל; ואזור C, אשר נותר בשליטה ישראלית מלאה.

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, שחתם על הסכם אוסלו ועל הסכם אוסלו ב'. מחליפו שמעון פרס וממשלתו המשיכו במימושו של הסכם אוסלו ב' וניהלו את העברת הערים ביהודה ושומרון לשליטת הרשות הפלסטינית. בנימין נתניהו, אשר נבחר לראשות הממשלה ב-1996, החליף את שמעון פרס והמשיך לממש את ההסכמים – חרף התנגדותו לתהליך אוסלו מלכתחילה.

ב-23 באוקטובר 1998 נחתם בארה"ב הסכם וואי. הסכם זה נועד להסדיר את המשך יציאת ישראל משטחי יהודה ושומרון, תוך קביעת לוח זמנים הן ליציאת ישראל מהשטחים והן לצעדים שנדרשו מהפלסטינים במאבק נגד הטרור ובמניעת הסתה. ממשלת נתניהו ביצעה את עזיבת השטח הראשונה, אולם שאר שלבי הסכם לא יושמו כיוון שהפלסטינים לא עמדו בהתחייבויותיהם לעצירת ההסתה ולמניעת הטרור. חתימת הסכם וואי ומה שהתחולל בעקבותיו הביאו לנפילת ממשלת נתניהו ולהליכה לבחירות, ואהוד ברק נבחר לראשות הממשלה. ברק המשיך לבצע את מה שסוכם בהסכם וואי ואף ניסה להגיע להסכם נוסף עם ערפאת בוועידת קמפ דיוויד שהתקיימה בשנת 2000. אולם השיחות עם הפלסטינים עלו על שרטון. לאחר מכן, באוקטובר 2000, פרצה אינתיפאדה שנייה. ישראל הוכתה בגל טרור מאסיבי, לכן נאלצה לצאת למבצע "חומת מגן" ובמהלכו השיבה לעצמה את השליטה הביטחונית על כלל שטחי יהודה ושומרון.

האם האינתיפאדה השנייה הביאה לסופם של הסכמי אוסלו? על כך בפרק הבא בסדרה.