כך נפתרה תעלומת רצח בת 25 שנים

דרכי עבודה של חוקר שהובילו לפתרון פרשת לזרוביץ
החוקר שלמה בן-אלקנה ז"ל

בחודש פברואר השנה נפטר יפרח לזרוביץ, שבילדותו נחטף יחד עם אחותו, אחיו, הוריו ודודו ממחנה האסירים בעתלית. החוטף היה יוסף חמדאן, מראשי כנופיות יוסף אבו-דורה. מדובר בפרשה מתקופת המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, תקופה שהתאפיינה במעשי איבה והתנכלויות מצד הערבים כלפי היהודים, כולל מעשי חטיפה ורצח. פרשת חטיפת הקצין משה לזרוביץ, שהיה סגן מפקד המחנה ואביו של יפרח, זעזעה את היישוב העברי ונשארה בגדר תעלומה במשך 25 שנה.

האירוע קרה בליל ה-16–17 באוגוסט 1938. לקראת חצות תקפו את מחנה עתלית כמאתיים מאנשי הכנופיות של אבו דורה. הם שחררו חלק מהאסירים הערביים וחטפו את לזרוביץ ואת בני משפחתו. לאחר שהצעידו אותם בשטח, יחפים ומבוהלים, רצחו את משה לזרוביץ, את אשתו ברוריה ואת אחיה אליהו קירז'נר. כמה ימים לאחר מכן שחררו את הילדים, ואלו הגיעו עם שחר אל שער קיבוץ משמר העמק. הילדים לא ידעו לספר היכן בדיוק שהו והיכן הוריהם ודודם. הבת – רחל – הייתה אז בת 12, הבן יפרח היה בן 8 והבן הנוסף – חגי – היה בן שנתיים וחצי.

משפחת לזרוביץ

כוחות המשטרה הבריטית שנזעקו למקום בליל האירוע, לא הצליחו להיכנס למחנה בשעות הראשונות. בהמשך ערכו אנשי המשטרה בראשות הקצין קלמן כהן, מפקד משטרת הכפרים, חיפושים בכפרי הר הכרמל לאיתור החטופים, שהיו שמועות כי נרצחו, ולגילוי המקום שבו נטמנו גופותיהם, אולם ללא תוצאות.

בסוף שנת 1962, בעקבות פנייה של רחל לזרוביץ והעיתונאי אהרן אבן-חן אל מפכ"ל משטרת ישראל רב ניצב יוסף נחמיאס, הטיל הלה על קצין המשטרה שלמה בן-אלקנה לחקור את הפרשה העלומה הזאת. ראש אגף הארגון היה ניצב אהרון סלע וראש אגף החקירות – נצ"מ אריה שור.

קשיים רבים עמדו בדרכו של החוקר בן-אלקנה. ראשית, יותר מ-24 שנים עברו מאז המקרה. אם הבריטים, חרף אנשי הבולשת שלהם ושיטות עבודתם, לא הצליחו לדובב את אנשי הכנופיות, איך אפשר יהיה להצליח בכך עכשיו, כשרוב אנשי הכנופיות כבר אינם בארץ וחלקם אף אינם בין החיים. אמנם מבחינת החוק חלה התיישנות על הרצח, אולם אלו שיש להם מידע לגביו יחששו להיחשף. נוסף לכך, כפי שהסתבר לבן-אלקנה בהמשך, היה קשר של שתיקה בשבועה ביניהם. ועוד הסתבר לו, בין שאר העובדות שגילה, שראשי הכפר עין חוד, שהיו מעורבים בפרשה, חששו בזמנו שמישהו יישבר בחקירה ויגלה היכן הקבר ולכן שנה לאחר הרצח הטילו על כמה תושבים להוציא את הגופות ולשרוף אותן בתוך בור.

יוסף סעיד אבו דורה היה בן לחמולת אלג'ראדאת מכפר סילת אלחארת'יה שמצפון מערב לג'נין. הוא נולד ב-1898. עבד כאריס, כסבל, כפועל. הצטרף לארגון "הכף השחורה" של שייח' עז א-דין אל קסאם בחיפה. במרד הערבי הצטרף לכנופיית שייח' עטיה אחמד עואד וכשזה נהרג מונה במאי 1938, בהמלצת חאג' אמין אל-חוסייני, למפקד המורדים במרחב בית שאן-ג'נין והר הכרמל. הוא הקים את מפקדתו בכפר אלמנסי בעמק יזרעאל, מדרום מזרח למשמר העמק, ומילא את הוראות מפקדת המרד בדמשק. סגנו היה יוסף חמדאן מאום אל-פחם.

כנופיותיו של אבו דורה מנו כ-500 איש קבועים ובשעת הצורך הוא גייס עוד כאלף איש. היו גם תת-כנופיות. בן-אלקנה מפרט בספרו "סיפורה של חקירה" את שמות כל המפקדים, הפעילים, "השופטים", שומרי הראש וכו'. אבו דורה היה מעורב בכמה מעשי רצח ומעשי סחיטת כספים. ביולי 1939 הסתכסך עם מפקדת המרד בדמשק ועם כמה מאנשיו והחליט לצאת לעבר הירדן. באוקטובר 1941 הוסגר למשטרת ארץ ישראל בלחץ ממשלת פלשתינה. הוא נידון למוות על רצח מוח'תאר הכפר רמאנה, נתלה בירושלים בבית הכלא ונקבר בכפר הולדתו.

יוסף חמדאן, אחד מסגניו של אבו דורה, השתייך בתחילה לכנופיות באום אל-פחם. בעקבות הקרב ליד הכפר אליאמון במרץ 1938, נכלא בידי הבריטים במחנה האסירים עתלית עד למשפט, אך הוא ברח משם והצטרף לכנופיות אבו דורה, שמינה אותו לסגנו. חמדאן הוא זה שניהל בפועל את ההתקפה על מחנה האסירים בעתלית, חטף את משפחת לזרוביץ והביאהּ אל אבו דורה. סופו שנורה על ידי הבריטים בכפרו יחד עם אנשיו, בדצמבר אותה שנה.

בספרו מתאר בן-אלקנה בפירוט את דרך עבודתו המודיעינית כחוקר הפרשה. איסוף מידע מהארכיונים (אם כי תיק החקירה הבריטי לא נמצא, ייתכן שהושמד או נלקח על ידם עת יצאו את הארץ); קטעי עיתונות מהתקופה; מסמכי משרד החוץ הגרמני; מסמכי הש"י (שירות הידיעות של "ההגנה"); יומן קיבוץ משמר העמק; חומר של בן-אלקנה עצמו על הכפרים הערביים, שהכיר מתוקף תפקידו. ממאי 1949 היה בן-אלקנה קצין המשטרה האחראי על האזור המערבי של ואדי עארה ועל אזור אלשעראוויה – בין ערערה-עארה-כפר קרע-באקה אלע'רביה-ג'ת-חירבת ימא-ביר אלסכה – כפרים שסופחו לישראל בתאריך זה בעקבות הסכם שביתת הנשק מאפריל 1949. בסמכותו היה לגייס מערביי האזור לתפקידי שוטרים מוספים. הם עסקו בתפקידי שגרה ובמארבים נגד מבריחים מירדן.

בהמשך לאיסוף מידע כתוב שקד בן-אלקנה על איסוף מידע בשטח. הוא קיים אין-ספור פגישות עם קציני משטרה ששירתו במשטרה הבריטית בתקופה הנדונה; עם קציני חקירות; עם אנשי הממשל הצבאי; אנשי הש"י; אנשים נוספים שהיו מעורים בנעשה בכפרים הערביים באזור; אנשי משמר העמק; ערבים רבים מכל כפרי הסביבה, שנסע אליהם או זימן אותם אל משרדו. בעקבות תחקורם הגיע אל ערבים רבים נוספים ששמעו או ידעו דבר מה או השתתפו באירוע או מסרו שמות של ערבים כפריים אחרים.

במידע נמצאו סתירות באשר לזהות החוטפים, לתוצאות החטיפה, למקום הקבר וכו'. מתחקור המעורבים עלה שיוסף חמדאן הביא את משפחת לזרוביץ החטופה אל אבו דורה. לאחר שחמדאן רצח את המבוגרים לקח אבו דורה אתו את הילדים דרך עין חוד לאם אלזינאת, אלכפריין ואלמנסי. מחמוד ג'אבר הוביל את בן-אלקנה דרך מטע זיתים שהיה שייך למשפחת אבו אלהיג'א בעין חוד, אל גבעת אורנים, והצביע על סלע מסוים – שם לדבריו התמקם אבו דורה בעת ההתקפה ולשם הביא חמדאן את משפחת לזרוביץ. אחר כך הוביל אותו אל תוך החורש, שם הצביע על קבוצת עצי אורן כמקום בו ירו חמדאן ואבו שחרור בגברים. האישה הופרדה מהם, הועלתה על סוס ונפלה, ובשל צעקותיה למשמע היריות בגברים – נורתה גם היא. הגופות הושארו במקום ואבו דורה הורה לאנשי עין חוד לקבור אותן.

הילדים הובאו אל שייח' עבדאללה יוסף אלע'ול באום אל-פחם, שם הלבישו אותם בבגדים ערביים והאכילו אותם. בערב לקחו המורדים את שני הבנים אל כפר אלמנסי, לבית של חאג' חסן אלמנצור. הבת הושארה אצל עבדאללה עד למחרת. התחקור של עבדאללה קידם את החקירה של בן-אלקנה, ובעקבותיה פנה לערבים נוספים. אחד מהם היה שייח' עלי אלסעדי, מי שנתן את הפסיקה לרצוח את בני משפחת לזרוביץ ושכנע את אבו דורה לשחרר את הילדים.

קשה היה להגיע אל האנשים שידעו היכן נקברו הנרצחים. גם כשכבר נודע שהגופות הושלכו לכבשן סיד, היה קשה לאתר את הכבשן הזה. נבדקו כבשני סיד רבים, נחקרו אנשים נוספים. בסופו של דבר הצליח בן-אלקנה לשבור את קשר השתיקה. עלי נימר אבו אלהיג'א מעין חוד מסר פרטים חשובים: שמוח'תאר הכפר שלו הורה לקבור את הגופות בגבעת אלמחמחאניה, שהייתה אדמה ממשלתית. אחרי שנה, בשל ריב בין שני בני משפחת אבו אלהיג'א בקשר לבעלות על חלקת קרקע ואיום על המוח'תאר שיגלו את הסוד, הציע המוח'תאר להוציא את הגופות ולשורפן. המשימה הוטלה על אסעד סעיד אלחרביה ומרעי חסן אבו אלהיג'א. הם העבירו את הגופות למקום שנקרא "אלפרש", שגבל באלמחמחאניה, ושם שרפו אותן. לאחר מכן תבע המוח'תאר שכל השותפים לסוד יישבעו על הקוראן שלא יגלו לאיש את דבר העלמת הגופות. המוח'תאר ואנשיו נעצרו בזמנו על ידי הקצין כהן, אולם הוא לא הצליח לדובבם. השניים ששרפו את הגופות ברחו ב-1948 לאירביד בירדן.

עלי נימר אבו אלהיג'א לא רק סיפק מידע לבן-אלקנה אלא גם הוביל אותו, יחד עם סלימאן עבדאללה אלחלבי, למקום המסוים בגבעת אלמחמחאניה שבו היה פעם בור לשריפת פחמים ועץ אלון עבות שמשורשיו צמחו שני עצים צעירים. כאן גם הראו לו את אלפרש – המשטח הסלעי שעליו נשרפו הגוויות. בן-אלקנה הורה לאנשיו – עבדאלחלים אלקורובי, וג'יה אלצאדק וחדית' אלבואירי – לחפור בגבעה. אחרי ימים רבים של חפירה וניפוי מוקפדים נמצאו כ-40 עצמות ושברי עצמות, שלושה כפתורים, שניים מהם צבעוניים, וקליע של רובה.

צילום מהחיפושים
החיפושים

חוות הדעת של ד"ר רבינוביץ מהמכון לרפואה משפטית באבו-כביר קבעה שהעצמות שמצא בן-אלקנה היו שייכות לשלושה אנשים, שכן נמצאו שלוש עצמות של שורש כף יד שמאל בגודל שונה, אחת מהן קטנה יחסית. לפי החומר שהובא לא ניתן היה לקבוע בביטחון את המין והגיל, אבל צילום הרנטגן של העצמות הקטנות של הידיים והרגליים הראה שהן שייכות למבוגרים. השברים המרובים בעצמות גג הגולגולת ובסיס הגולגולת אישרו את ההנחה שנפגעו מיריות בראש. גם רסיסי העצם של אגן הירכיים, של העצמות הארוכות ושל עצם השכם התאימו להנחה זו, אך לא נמצאו פתחים אופייניים לכניסה או ליציאה של קליעים. ניתן היה לקבוע שחלפו יותר מעשר שנים מהמוות. לא נמצאו שינויים חולניים על העצמות. לא נמצאו סימני ריפוי שברים, לכן אי אפשר היה לקבוע אם השברים בעצמות נגרמו לפני המוות או אחריו ומהי סיבת המוות.

בפגישה שקיים בן-אלקנה עם רחל לזרוביץ באוגוסט 1963 שמע ממנה את הפרטים כפי שהיו זכורים לה, מעט שונים מעדותה ביומן קיבוץ משמר העמק. אבו דורה הכתיב לה מכתב על יחסו הטוב לילדי לזרוביץ ואיים עליה כדי שתדאג לפרסמו בעיתונות העברית. כן סיפרה שאחרי כמה ימים בקיבוץ לקחו אותם הדודים משם. חגי הקטן נהרג שנתיים לאחר מכן בהפצצת מטוסים איטלקיים על תל אביב. היא ציינה שבראש החוטפים עמד יוסף חמדאן, סמל האסירים במחנה. בן-אלקנה ביקש שתתאר לו מה לבשה אמה באותו הערב וכשהראה לה את שני הכפתורים שמצא בבור היא התרגשה מאוד והראתה לו תמונה של אמה לבושה בחולצה עם הכפתורים האלה. אחות אמה, רבקה גורדון, נהגה לתפור לה את הבגדים. כשבן-אלקנה הגיע אליה, היא זיהתה בהתרגשות את הכפתורים כשייכים לאחותה ואף מצאה בביתה כפתורים זהים. הן קנו אותם יחד בחנות בתל אביב.

צילום הכפתורים שנמצאו
הכפתורים

מכל המתואר לעיל נוכל להתרשם מפעילות המודיעין והמחקר היסודית והשיטתית של שלמה בן-אלקנה. לזכותו עמדו תכונות ויכולות רבות: הוא שלט היטב בשפה הערבית ובמסורת הערבית; היה לו ידע רב בתחום החמולות, השמות, העיסוקים של האנשים, המחלוקות בנושאי הפעילות נגד היהודים, הבעיות בין הדרוזים למוסלמים; במשך השנים טווה קשרים עם האוכלוסייה והיה מודע לצרכיה, וכן הכיר היטב את השטח. בן-אלקנה התעקש לתחקר את כל הכפריים, גם אלו שמעבר לגבול, שמהם היה סיכוי להשיג פיסת מידע רלוונטי, וידע לתחקר את האנשים בסבלנות רבה בשפתם, לרכוש את אמונם, לחבר פרט לפרט, להצליב עובדות, לנפות את השקרים מתוך העדויות ולשכנע את הנחקרים לשתף פעולה גם בשטח. כך נפתרה תעלומה בת 25 שנים.

ב-22 באוגוסט 1963 התקיימה בראשון לציון הלווייתם של בני משפחת לזרוביץ-קירז'נר. את ארונו של הקצין לזרוביץ נשאו שישה קציני משטרה בדרגתו ואחריהם צעדה יחידת השוטרים.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

12 תגובות

  1. תודה גדולה על הסיפור המהמם והמאלף.
    טוב לדעת מה היה בעבר כדי להבין מה עובר עלינו בהווה ולדעת להעריך מה צפוי לנו בעתיד.
    יישר כוכך.

    1. סיפור טרגי ומרתק , כדאי לצפות ביוטיוב בראיון עם יפרח ליזרוביץ שמספר על המקרה ועל חייו , היה איש מרתק שלמרות מה שעבר עליו ניכר היה שנשאר עם שמחת חיים

  2. מאיפה הבאתם את התמונות הנהדרות מלפני כל כך הרבה שנים?

  3. הכרתי את בן-אלקנה בתקופה שהיה משוייך למטא"ר – המטה הארצי של המשטרה. איש מרשים כבן שיחה וכאיש שטח שהיה יחיד במינו – ועלה בידו לחשוף כמה פרשיות נעלמות. טוב עושה בתו שהיא מעלה פרקים מאביה שמכבר ראוי להערכה והוקרה.

  4. נאוה יקרה,
    מעבר לתחושות ולרגשות שפועמות בליבנו תמיד.
    כתבת מסמך תיעודי חשוב ומשמעותי. אין ספק שבמקצועיותו של אביך ודבקותו במטרה,פרשיה זו ראתה אור.

  5. פשוט לא יודעים אצלנו מספיק על העבר וזה הרי כל כך חשוב
    אי אפשר לחיות רק את ההווה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

צילום של אייזנברג

נורת אזהרה

הפסד העלבון בליסבון

תמונה של אבי

מגדלור של תקווה

הנאום המכונן של הגנרל הצרפתי שארל דה גול