ראש ממשלה כמכחיש שואה

פרשת סילוף ההיסטוריה בידי ממשלת פולין זכתה במפתיע בתמיכה כמעט בלתי-מסויגת מצד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. מדובר במעשה שאין לו כפרה. אין זו פעם ראשונה שבנימין נתניהו יוצר היסטוריה מעוותת משלו שאילו היה מדובר בגוי, היה זה זוכה מיד בתואר המפוקפק של היותו "מכחיש שואה".

דומה שפרסום ההסכם שאליו הגיעו ראשי ממשלות פולין וישראל בעיתונות הישראלית היכה רבים בהלם, בבושה, בתדהמה. לא אני, שמכבר מורגל בעיוותים שכאלה מבית היוצר של נתניהו. החל מתינוק שעדיין זוכר היטב את גדרות התיל של הצבא הבריטי בחודשיו האחרונים בירושלים, שהתקיימו שנתיים לפני שנחלץ לאוויר העולם!

אכן מדובר בפלאי נתניהו, שכאמור בורך בדמיון מתלקח המרחיק אותו לעיתים מקשר למציאות – אמנם הוא איננו אחד משבעת פלאי עולם, אך למרות זאת הוא נחשב אצל רבים פלא-אנוש יחיד במינו שמתעתע בעם ישראל בצבעי קשת מרתקים המאפיינים בדרך כלל כאלה שתעתוע היא אומנותם.

לפני זמן לא רב הדהים נתניהו את עולם ההיסטוריונים ואלה שעוד נפשם איתם, כי לא הצורר הנאצי ימ"ש הגה בכלל את רעיון הכחדת יהודי אירופה. לגרסתו של נתניהו היה זה אותו מופתי חאג' אמין אל חוסייני שהניח רעיון זה לפני היטלר בפגישתם ב-1941 בברלין. סיפור בדים מזעזע הייתה אמירה אומללה זו, המסיטה את האשמה הרת האסון הנורא מגדול צוררי היהודים מאז ומעולם.

אילו היינו עם נורמטיבי שמתברך גם בממשל מתוקן – היה כבר אז צריך איש זה ללכת לביתו. אבל לא הוא, שנולד בעל עור של דינוזאור ועוצב בידי אביו פרופ' נתניהו, מקיצוני הימין, שערכו כהיסטוריון שנוי במחלוקת עד היום בין אנשי האקדמיה.

ובכל זאת תמיד עומדת לנתניהו זכות היותו בנו של היסטוריון "מזהיר". על מידת הזוהר הזה חלוקות הדעות עד עצם היום הזה – מאז שנות השלושים של המאה הקודמת, בה התעצבה השקפת עולמו הצרה של בן-ציון מיליקובסקי. בידי האב עלה לעצב את בניו בתדמיתו, וגם לטעת בהם את האמונה שאין לערער אחריה כי בארץ דחו אותו ולא הכירו בגדולתו כהיסטוריון, רק משום דעותיו הפוליטיות. כך או אחרת עובדה היא שהבן האמצעי ראה לעצמו כצוואה רוחנית לעצב את מדינת ישראל של היום כזו שנסוגה מבחינת החזון הציוני, שאת מקומו תפש לאומני מגוחך וטראגי מתוצרת כחול-לבן.

הצלחתו של נתניהו ביישום תורת האב ההיסטוריון ברורה עד מצוקת-לב. ישראל שמתקרבת לסוף הרבע הראשון של המאה העשרים ואחת נסוגה בהינף שרביט שלטונם הכמעט רודני של בנימין נתניהו ושרה בת-זוגו. היא נוהגת בו כקדוש והוא נוהג בה כקדושה פרטית שאוהבים לשנוא אותה בגללו. כך נוהג נתניהו להציג את רעייתו פעם אחר פעם.

שני יהירים אלה מנצחים על העמקת העיוותים המתחוללים כאן מדי יום וכמעט אין פוצה פה למחות, ואפילו התקשורת נחשפת בימים אלה כשפן מבוהל – כזה המקפץ בעצבנות והוא זקוף אוזניים ופעור עיניים מבוהלות. אבירי התקשורת שלנו מבזים בכל רמותיהם – להוציא פרשנים בודדים ועזי לשון ואמיצי-לב – בראש ובראשונה את עצמם. כה מפוחדים הם פן ירע להם עד שלא התקוממו כנגד ראש הממשלה הזייפן ההיסטורי על המעשה הנורא שעשה בטהרו את השרץ הפולני, והוא כבר מתכונן לצעד הלא ייאמן הבא בדרכו להפיכת ישראל על פניה ממדינה דמוקרטית למדינת הלכה – דמוית איראן.

מאז עלה נתניהו אין להכיר את ביתנו – ואנחנו זרים בו. בתעשיית הספינים שלו הוא חוזר וכותש פעם אחר פעם את האמת. מעוותה ולש אותה לצורה שונה שתתאים למוחו הקודח. אלא שלאמת חיים נצחיים. תמיד היא תחזור ותופיע. אך לעיתים מאוחר מדי.

את הפולנים בא נתניהו לטהר. את הנבלים שעד היום מחזיקים ברכוש יהודי עצום ואינם מרפים ממנו. אפילו לא עלה על קצה דעתו של מנהיגנו לדרוש כעת את החזרתו לצאצאי הבעלים החוקיים. כל אחד מאתנו נדרש לקרוא את ספרו האוטוביוגרפי החשוב והבלתי נשכח של צבי גיל (גלזר) "גשר של נייר" על אותה פולין צדקנית ואנטישמית לאורך דורות, לרוחב ולגובה – ממש פירמידה של שנאת יהודים.

והתקשורת שלנו נחשפה גם היא במלוא חרפתה. גם הפעם בגדה התקשורת בתפקידה שחייב אותה לא להרפות הפעם מנתניהו – עד שיקום וינוס לביתו. דפיו של צבי גיל, מעמודי התווך של התקשורת האלחוטית, איש אשכולות שהנציח את יהודי פולין טוב יותר משעשה זאת נתניהו – טוב במאות מונים – צורבים קעקוע בבשרנו וזועקים כפי שזעק יהודה באואר, גדול חוקרי השואה בן דורנו, שקם לאחר פרסום המסמך הבזוי וקרע קריעה תוך זעקה מצמררת ששילש אותה וכינה את המעשה השפל של נתניהו: בגידה בגידה בגידה!

יום של חג היה היום הזה בחצרותיהם של מכחישי השואה, כי הנה אפילו ראש ממשלת ישראל נמנה איתם. על כי מעתה יוכלו כל חורצי לשון מורעלת להסתמך "אפילו על דבריו של ראש הממשלה הישראלי…"

אני רעדתי למשמע תגובתו של יהודה באואר. לא כך נתניהו. הוא החכם מכל אדם התייחס בציניות לביקורת החובטת: "שמעתי הערות המבקרים", כך אמר, "הערות" קרא לשאגת פרופסור באואר.

ואז המתנתי לתגובה כלשהי מצידה של "עלה התאנה" של נתניהו, ההיסטוריונית הראשית של "יד ושם" הגברת דינה פורת, שנעלמה מהאופק כאשר פרצה הסופה הקצרצרה כמעט לארבעים ושמונה שעות – ונמנעה מלאפשר גישה אליה לברר איתה מה חבט בראשה באותו יום מר שבו הוכתה בעיוורון שאין לו מחילה – והתהייה כואבת ואינה מרפה: איך הכפישה דינה פורת את שמה בכתם שמעולם לא תמרק להסירו ממנה לאחר שנחשפה בהחזיקה בידה שרץ ארור ונמצאה מברכת עליו.

וכשכבר דיברה הגברת ההיסטוריונית המפוקפקת הזאת היא הוסיפה חטא על חטא, מכיוון שלא מצאה אפילו עוז לקום ולהתפטר מ"יד ושם". שמעתי את הסבריה שקלישותם מבישה – שכן אילו הייתה נצמדת לאמת ההיסטורית לא הייתה משתפת פעולה עם נתניהו – ואין זה חשוב אם נפגשה אתו אם לאו. לה, להיסטוריונית, אמורה הייתה להיות פגישה רק עם האמת. אני תוהה על הנהלת "יד ושם" שלא שלחה את הגברת פורת לביתה – או לכל מקום אחר באותה נשימה. אם הנהלת "יד ושם" לא תגיב במלוא החומרה כי אז גם היא לא תתנקה ותיחשב לנותנת יד לקשר המרמה ההיסטורי הזה – כנותנת יד לאותה בגידה כפי שהגדיר פרופ' באואר, לאותו זיוף היסטורי – מעשה שוטים חסרי-אחריות.