משה רשקס הלך לעולמו והוא בן תשעים

אילו בן-גוריון היה בחיים
נר באפלה
צילום: Jon Sullivan he.wikipedia.org

במקרה כזה יכולתי לומר בוודאות כי אדע היכן יימצא ראש הממשלה הראשון שלנו – ביום ראשון האחרון, 29 באפריל, בשעה שלוש אחרי הצהריים – בדיוק. אני קובע עובדה זאת בידיעה כי בן-גוריון לא היה מחמיץ הזדמנות להיפרד מידידו הצעיר שאותו הכיר והוקיר, הלוחם, הסופר והאיש שרבים ראו בו את אבי ספורט הנכים בישראל, משה רשקס, שהלך לעולמו והוא בן תשעים.

המשך לשורות אלה ימצא הקורא בחלק האחרון של הרשימה הזאת, שבה אנסה לשרטט קווים לדמותו של האיש הנדיר הזה, שעצם עיניו לתמיד לאחר שבריאותו כשלה לפני כעשור, כתוצאה מפציעתו האנושה ממש ערב ההכרזה של דוד בן-גוריון על הקמת המדינה. משה רשקס היה מוכר בין יודעיו כאחד מלוחמי מלחמת העצמאות שנשא בגופו את צלקות הימים הרחוקים ההם לאורך חייו המבוגרים. לימים נודע יותר ויותר כאיש מופת, כאדם ממוקד מטרה, שרואה בכל אדם עולם שלם, ובכל אדם פגוע-גוף אח ראוי לחיבוק ותמיכה. אם היה מישהו ראוי לפרס ישראל בשנת השבעים של המדינה על מפעל חיים כביר – היה זה משה רשקס.

אני כותב על אדם שנמניתי עם חבריו הקרובים מאז היותי כבן שמונה-עשרה, בזכות חבריי אברהם עובד המנוח ואחיו יוסי, ייבדל לחיים ארוכים. את יוסי הכרתי בתחילת נעוריי מהפעילות הימית שנעשתה בירקון לקידום הימאות בתחילתה בשנות הארבעים. יוסי נחשב כבר אז, והוא עצמו רק נער מתבגר, יורד-ים לתפארת, כפי שהינו עד עצם היום הזה. הוא האיש שהיה הקרוב ביותר למשה, הן כלוחם, הן כשותפו לגורל כנכה צה"ל והן כאח בכל מערכות חייהם. שניהם אהובים וקרובים ללבי.

משה רשקס נולד בשנת 1928 בביאליסטוק, בירת מחוז פודלסיה בפולין, והועלה לארץ עם הוריו בהיותו בן שלוש. מאותו רגע הוא התפתח ככל ילד עברי שעתיד להיות ראוי שידברו בו, שיספרו עליו כאיש מידות מופלא שכיוון מסע-חייו לפעול ולעשות למען הארץ האהובה עליו ויושביה עד שנודע בצדק כאיש מעלה, אדם למופת שכל מכריו ומוקיריו נהגו בו בכבוד ובהערכה.

כנער שמלאו לו ארבע-עשרה שנים התנדב רשקס ל"הגנה" ותוך זמן קצר הקדיש ממיטב שעותיו לפעילות מחתרתית, וכשפרצה מלחמת העצמאות נמנה עם מגיני תל אביב והיה פעיל כמדריך בחי"ש ת"א עד שהועבר לפלמ"ח והוצב, לאור ניסיונו הקרבי, כמלווה שיירות לירושלים. הוא נלחם במסגרת פעילותה של חטיבת עציוני תחילה כמפקד כיתה ואחר כך כמפקד מחלקה.

יום לפני הכרזת הקמתה של מדינת ישראל השתתף משה בקרב שהסתבך בשער הגיא במסגרת מבצע "מכבי" ונפצע פצעים אנושים. הרופאים שנלחמו על חייו התכוונו לגדוע את אחת מכתפיו, כיוון שהיד הייתה מרוסקת. אך הלוחם הפצוע הצליח להתגבר על הפציעה האכזרית, אלא שמאז נאלץ להתמודד עם פלג גוף כמעט משותק לחלוטין. מאותה נקודה הוא פעל בכל תחנותיו כאדם שאין בו מתום. תכונה זו אפיינה אותו גם כשהוכיח שניתן להתמודד עם אתגרים, כמו השתתפות במשך שנים רבות במבצע השחייה הלאומי בצליחת הכנרת, והוא לא נמנה עם האחרונים להגיע לחוף שמנגד.

משחים אלה מעידים יותר ממילים על טיבו הנדיר כאדם שכבר אז, זמן קצר לאחר ששוחרר מבית החולים, כבר התחיל לקבוע לעצמו יעדים כדובר מובהק של נכי מלחמת העצמאות. הוא נמנה עם אותו גרעין קטן של לוחמים נכים שהקימו את ארגון נכי צה"ל והתחיל להיוודע ברבים כדובר הצלול והרהוט שלהם. במסגרת פעילותו בארגון יזם והקים את ביטאון הארגון, ומכאן גם החל את דרכו כסופר ופרסם ארבעה ספרים: שלושה רומנים בעלי מאפיינים אוטוביוגרפיים שזכו בתפוצה רבה וספר שהתמקד בספורט הנכים, שהוא היה מאבותיו.

פעילותו למען ציבור הנכים בארץ התחילה בפגישה שהתקיימה בינו לבין בטי דובינר, נשיאת איל"ן, שהקדישה ממיטב זמנה וכספה למען נפגעי שיתוק-ילדים. היא זו שהציעה לו לעמוד בראש מועדון קטן לנכים, והמועדון הוקם ליד גדת הירקון ברמת-גן ונודע כ"מועדון ספיבק". בטי דובינר תמיד ציינה כי משה רשקס לא רק עמד בכל ציפיותיה – אלא הציב יעדים מעל ומעבר והשיגם.

רשקס היה האיש שהביא לארץ, לקראת סוף שנות השישים, את אולימפיאדת הנכים, שנודעה אז בשם "משחקי סטוק-מנדוויל". הוא עשה זאת בשותפות מלאה עם אריה פינק, שהיה ראש אגף השיקום במשרד הביטחון, ועם רעו כאח לו יוסי עובד, שנרתם לתפקיד מנכ"ל מבצע המשחקים, שאליהם הגיעו ספורטאים נכים ממדינות רבות. לנוכח ההצלחה המרשימה של המבצע הפכה ישראל לאחת המדינות המובילות את ספורט הנכים ברחבי-עולם.

פועלו של משה רשקס הוא שהפך את המועדון הקטן למועדון הנחשב בעולם כאחד המועדונים החשובים ביותר. עץ פורה זה לא צמח בין לילה. רשקס, שידע לפתוח דלתות לקיצורי הליכים בירוקרטיים, ידע גם לפתוח לבבות בקסמו האישי. הוא הקים בבריטניה ובארצות הברית קבוצות תמיכה במועדון הנכים שניהל ופיתח בלי הפוגה עם צוות עובדים מצטיינים. מדי שנה, למרות קשייו הגופניים, היה נוסע אל מעבר לימים וחוזר כשבידיו מענקים נדיבים להמשך פיתוחו של המועדון. חמישים שנה פעל כיו"ר עד שפרש לפני כשנה.

מבחינת דוד בן-גוריון היה משה רשקס לא רק קולם של נכי צה"ל. הוא ראה בו גם נציגם של נופלי מערכות ישראל. אכן עד כדי כך הפליג בן-גוריון בהערכה שרחש לאישיותו הכה-מיוחדת של הלוחם. יתרה מזו, הוא הורה למזכירותיו כי בכל עת תהא דלתו פתוחה לפני נציג הנכים.

הקשר המיוחד הזה התעצם כשהשלים רשקס את כתיבת ספרו הראשון "ימים של עופרת", שהופיע בהוצאת "מערכות" והפך רב-מכר. בן-גוריון הופתע מהתגלותו של ידידו הלוחם כסופר והגיב מתוך התרגשות עמוקה כשכתב הערכתו לסופר הצעיר: "התחלתי לעיין בספרך בלי כוונה לקרוא אותו עד תומו; אבל מהעמודים הראשונים רותקתי לספר וקראתי אותו עד הסוף – מתוך התרגשות, התפעמות והשתוממות. מנין פתאום צץ אדיר ביטוי ודובר אמת וכושר תיאור מופלא כזה!… נדמה לי שעד עכשיו לא נזדמן לי לקרוא תיאור קולע ואמיתי כזה, של עלילה קרבית במלחמת הקוממיות. הוספת נכס יקר-ערך לספרותנו בכלל ולספרות מלחמת הקוממיות במיוחד."

כפי שציינתי בתחילת דבריי, אילו דוד בן-גוריון היה עדיין בין החיים אין לי ספק שהיה בא לבית העלמין הישן בהרצליה להיפרד מידידו הצעיר, שבו ראה מכבר את נציגם של הלוחמים החיים והמתים.

ועל משה רשקס ניתן רק לומר כי האיש האציל הזה היה סמל לתמצית העבריות הישראלית שלא ביקש כבוד, שלא תר דרך לפרסים. הוא ביטא באישיותו את דורו, דור העצמאות שלא היה כמותו לפניו בעם ישראל אף לא אחריו – היה זה דור לוחמי תש"ח.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

10 תגובות

  1. עמוס, כתבת הספד נפלא לאיש יקר זה. לא היכרתיו אישית, אם כי שמעתי את שמעו במהלך השנים. ייתכן ופגשתי אותו בתחילת המלחמה בגבול תל אביב ויפו, כאשר אחת לשבוע היינו – חניכי הגדנ"ע -יוצאים לגבולות העיר ומתפקדים כ"קשרים". תנצב"ה

  2. מאמרים בלי אינטרסים שעושים חסד עם מי שאיננו הם תופעה נדירה.

  3. יהי זכרו ברוך. יפה כתבת וטוב שהעלת את זכרו. הולך ומתמעט הדור מאנשי איכות שהקימו את המדינה.

  4. רק מי שכוחן, צובר כסף, דואג לאגו שלו, מזלזל באחרים, עוסק בדברים רדודים, צועק, רק אותם מחשיבים. היכן הם אותם האנשים הנפלאים שהולכים ונעלמים מחיינו. וכולנו נשלם על כך.

  5. משה רשקס ז"ל התגורר בחדר בבית הוריי בשנות הארבעים ותחילת שנות החמישים ברחוב גרוזנברג 25 בת"א. את סיפרו "ימים של עופרת" קראתי בחדרי ( החדר שלו לשעבר) בהיותי נער צעיר. התרגשתי אז לקרוא את ההקדמה לסיפרו שרשם דוד בן גוריון ז"ל. משנות ילדותי אני זוכר את חבריו הנכים שהיו פוקדים את חדרו. יהי זיכרו ברוך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן