הנחקר מפטר את החוקר

טראמפ אמנם לא המציא את השיטה, אך יש לו מניות בכורה. כבר במערכת הבחירות האמריקנית האחרונה קנה לו המועמד הוולגרי מוניטין בכך שנחשב מועמד אנטי-ממסדי, כולל נגד הממסד של המפלגה הרפובליקנית, שמטעמה רץ. לא ארכו ימים וטראמפ החל לחסל חשבונות עם הפקידות הבכירה. כך למשל פיטר את ראש ה-CIA ג'יימס קומי ואת מזכיר המדינה רקס טילרסון באמצעות הודעת טוויטר. תומכיו חשים שהוא עומד בדיבורו האנטי-ממסדי ולכן מגבירים את התמיכה בו. התוצאה היא שהאומה האמריקנית משלמת את המחיר בכך שפקידיה מוותרים על מקצועיותם לטובת הישרדותם.

הגישה האנטי-ממסדית בישראל החלה עוד בימיו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. עדיין זכורה לנו היטב השתלחותו במערכת הפקידות של משרד האוצר. הוא חש שהממונים על תכנון תקציבי ומנהל תקין מפריעים לו לממש את שאיפותיו והבטחותיו הפוליטיות. ללא עמידה בהבטחות הפוליטיות ייפגע גורלו הפוליטי. לכן מיקד את ביקורתו בהם והעניק להם את הכינוי "נערי האוצר". הציבור הישראלי ברובו נחפז להצטרף לקריאת "עליהום" ומתוך כך הגביר את תמיכתו ברבין המנוח. כיום, כ-23 שנה לאחר הרצח הנתעב, ברור לנו שמבלעדי נערי האוצר הללו, לא הייתה קופת המדינה עשירה ומאוזנת כפי שהיא היום (ואין זאת אומרת שאין מקום לביקורת על משרד האוצר).

בימים אלה אנו עדים לתופעות דומות בממשל הישראלי. השר לביטחון פנים החליט לצאת נגד מח"ש, המחלקה לחקירות שוטרים. לדעתו, התנהגותה של מח"ש שערורייתית מאחר שהיא מנקה את אזרח ישראל הבדואי יעקוב אבו אלקיעאן מניסיון פיגוע בשוטרי משטרת ישראל. לשר לביטחון פנים ברור כי רוב הציבור היהודי בישראל רוצה לראות ביעקוב אבו אלקיעאן מחבל. שאלת האמת העובדתית איננה רלוונטית לדיון בהקשר הפוליטי הזה. לכן מח"ש, האמונה על חקר העובדות, נתפסת בעיניו כגורם המפריע לתמיכה הפוליטית של הציבור. התוצאה היא תהליך כרסום במעמדה של מח"ש ופגיעה אנושה ביכולת של המדינה לחקור את זרועותיה כדי לשפר את השירות לאזרח. מח"ש חלשה היא מח"ש עם נטייה לוותר על חקר האמת ועם רצון להתאים את עצמה לפטרוניה הפוליטיים. אם כן, המחיר שאזרחי ישראל ישלמו עקב היחלשותה של מח"ש ברור.

אפיזודה נוספת היא מערכת היחסים שבין ראש הממשלה לבין המפכ"ל. במקרה זה הדברים אף חריפים יותר. ראש המשטרה, שמוּנה בחגיגיות רבה על ידי ראש הממשלה ועל ידי ראש המשרד לביטחון פנים, נמצא כעת במאבק ראש בראש עם ממניו. חלקים בציבור הישראלי כועסים על משטרת ישראל רק מפני שהיא שומרת על הסדר הציבורי. כך למשל פושעי תג מחיר ופורעי הפלג הירושלמי ועוד קבוצות מפגינים שחשו כי המשטרה נוקטת בהם יד קשה מדי. ראש הממשלה מנצל את האנרגיות השליליות האלה כלפי ראש המשטרה וחובט בו על ידי שליחו, ראש המשרד לביטחון פנים, בכך שלא יאריכו את תקופת כהונתו משלוש לארבע שנים. כך יוצא ראש הממשלה נשכר פעמיים. האחת, הוא מסיר את ראשו של הגוף החוקר אותו בגין שוחד, מִרמה והפרת אמונים. השנייה, הוא זוכה לתמיכה מוגברת יותר מן הציבור, שהיה שמח לראות את המפכ"ל עף מכיסאו. החיפזון להודיע על סיום כהונתו של המפכ"ל מותיר את הגוף האמון על הסדר הציבורי חבוט וחלש והמשמעות היא פגיעה אנושה ביכולת של המשטרה לגונן על אזרחיה.

הדוגמאות הללו מלמדות על מגמה המתפתחת והולכת הן בפוליטיקה העולמית והן בארץ ישראל. לפי מגמה זו, הרווח הפוליטי האישי עדיף עשרת מונים על טובת הציבור. לפקידים שמעל ראשם מתנוסס האיום בפיטורין או בהצרת צעדים לא תהיה המוטיבציה לתקן את השירות לציבור. בדמיון רב למדינות טוטליטריות, הפקידות תיעשה לזרוע הביצוע של המפלגה השלטת ושל מנהיגיה. יכולותיו המקצועיות של הפקיד הבכיר תהיינה משניות למחויבותו לפטרון הפוליטי שלו. את מקומם של המומחים למקצוע יתפסו קומיסרים ומחזיקי "פנקס אדום" כמו בימיה המחפירים של מפא"י.

זהו מצב מסוכן מאוד לחברה בישראל. רוב הציבור איננו מודע לו. הראיה לכך היא התמיכה הנלהבת של הציבור באותם פוליטיקאים. הטענה, הדמוקרטית לכאורה, שזהו רצון הרוב – נפסדת. ההיסטוריה מלמדת אותנו כמה קל היה להסיט את הרוב המוחלט של הציבור לטובת הזיותיו של המנהיג. ההיסטוריה גם מלמדת אותנו כיצד אותו ציבור נלהב שילם את מלוא המחיר על תמיכתו במנהיג. לכן מי שצריך לעמוד לצד הפקידות המקצועית ולצד מנגנוני הסדר הציבורי הוא הציבור בעצמו. מעולם לא ראיתי הפגנה לטובת הפקידות או לטובת המשטרה, ודומני שהגיע הזמן.