לאחרונה פִּרסם פרופ' סמוחה מאוניברסיטת חיפה את מדד היחסים היהודי-ערבי. מהמדד עולים כמה ממצאים מדאיגים. למשל, יותר ממחצית מערביי ישראל שוללים את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית ציונית, אינם משלימים עם כך שישראל תהיה מדינה בעלת רוב יהודי ואינם מכירים בה כמדינה יהודית ודמוקרטית. זאת אף על פי ש-62% חושבים שישראל היא מקום טוב לחיות בו ומעדיפים אותה על פני כל מדינה אחרת בעולם, ורובם אינם מוכנים לעבור למדינה פלסטינית כאשר תקום. בנוסף על כך, גם בקרב היהודים חלה ירידה במוכנות לחיות ולעבוד בסמיכות לערבים. ממצאים אחרים במדד מצביעים גם הם על החמרה ביחסים ההדדיים בין הצדדים.
פרופ' סמוחה מעריך שהסיבות להרעה ביחסים "נעוצות בפעולות ממשלת הימין לצמצום הדמוקרטיה, אינתיפאדת הצעירים הפלסטינאים, היעדר משא ומתן בין ישראל והפלסטינאים, והיעדר מודעות, לפי שעה, להשקעות במגזר הערבי" (YNET 7.3.2018).
את תשומת ליבי בניתוח החלקי שהופיע בכתבה, משכו בעיקר הסיבות להחמרה שמונה פרופ' סמוחה, ושניתן לסכמן בשתי מילים: "ישראל אשמה". טיעון זה הזכיר לי את שכתב ב-2009 ניקולא סנלס, פסיכולוג צעיר על הניסיון של עיריית קופנהגן לקדם רב-תרבותיות עם הקהילה המוסלמית בעיר. הניסיון הוגדר ככישלון לאחר שרבים מאוד מבני הדור השלישי של המהגרים ממדינות ערב הגדירו עצמם קודם כול כמוסלמים, אחר כך כבני ארץ המוצא של הוריהם, ורק במקום השלישי כדנים. בדיוני העירייה התקבלו מאה החלטות על "מה העירייה צריכה לעשות" ואף לא אחת באשר לאחריות של הצד השני למצב. בחקר התרבויות העולמי מכונה התופעה המערבית הזו "תרבות האשמה" (בהשוואה לתרבות "הבושה" המזרח אסייתית, ותרבות ה"השפלה" המזרח תיכונית) וחלקים מסוימים בציבור הישראלי, שותפים לה בנפש חפצה.
לפני זמן ליוויתי אורח מאירופה שרצה להתרשם מהמצב בארץ. תוך כדי חציית ואדי ערה, הביט האורח בעניין רב ימינה ושמאלה לחפש את הסלמס של ערביי ישראל המדוכאים תחת שלטון האפרטהייד הישראלי, והתאכזב למדי לשמע ההסבר שהווילות והארמונות שהוא רואה על הגבעות משני צידי הכביש הם של ערביי המקום…
יש להכיר ביושר בכמה עובדות יסוד: ערביי ישראל מזוהים דתית ולאומית באופן ברור כחברים בקולקטיב הפן הערבי-מוסלמי-פלסטיני, ללא כל קשר לרמת החיים הכלכלית והדמוקרטית. כאזרחים הם ישאפו לכל הטוב שניתן לקבל מהמדינה, אך במישור הלאומי, מי שמצפה שיהיו חובבי ציון מסתכן באשליה בעייתית ביותר. על כך יעידו רבבות המשתתפים בכנסי התנועה האסלמית השנתיים באצטדיון אום אל-פחם, הנושאים דגלי אש"ף, חמאס וחיזבאללה. לכן הניסיון ל"תרבת" אותם כביכול, הוא נואל מצד אחד ועושה רדוקציה לשאיפות הלאומניות הערביות, הלגיטימיות בפני עצמן, באזור כולו ובישראל מצד שני.
אין בדבריי אלו כדי להפחית במאומה מחובת המדינה לנהוג כלפי המיעוט הערבי כאל אזרחים שווי זכויות, אף שהם פטורים ו/או נמנעים מלקיים חובות אזרחיות מסוימות. אבל יש להיפטר מהמנהג של האשמה עצמית כתגובה פבלובית שאינה מוצדקת, כל אימת שמתפרסם איזה סקר או שפוליטיקאי ערבי צועק "פסישט-גזען". גם להם יש אחריות על המצב וראוי להדגיש זאת ברוח ההדדיות של חברי "יד ביד".
6 תגובות
נניח שיש לערבים כאן מכל טוב ונניח שזה לא בסדר שהם מכירים בזכות הקיום של מדינת ישראל, מה אתה מציע לעשות? מדובר ביותר מעשרים אחוז מאזרחי המדינה? תעשה להם נו נו נו? ואצלנו עוד רוצים לספח עוד כמה מיליונים כאלה. מה אתה מציע לעשות זאת השאלה!
עיקר המאבק היום בזירת המזרח התיכון היא על התודעה שעיקרה למי הזכות לבעלות על הארץ. ישראל מדברת על זכות אבות וריבונות במקום מאז 3500 שנה לפחות, עם הפסקות גלות כפויה (שלא לדבר על הבטחה אלוהית), בעוד שהפלסטינאים מדברים על היותם צאצאי הכנענים שקדמו לבואו של אברהם אבינו. עד כמה שטיעוני הפלסטינאים מופרכים על פי כול קנה מידה היסטורי בגיבוי ארכיאולוגי, אנו עומדים לעיתים מופתעים מכך שטיעוניהם מוצאים מהלכים לליבות זרים, אפילו באירופה הנוצרית המאוהבת במושג האנדרדוג. ובקרב ישראלים רבים הצליחו לשתול את תחושת האשמה באסונם וכישלונם לממש את חזונם לחיסולה של הישות הציונית. ובכך מצליחים להשמיט מתחת רגלינו את בסיס צדקת הדרך. היעדר הנחישות הישראלית ברמה התודעתית מהווה מכשול להשגת איזשהו פתרון מקובל הדדי במזרח התיכון שכן מספקת להם תקווה שזמנה של מדינת ישראל קצוב.
אני מציף כאן את הבעיה, כאשר השלב הראשון לפתרונה היא התנערות מתופעת ההאשמה העצמית המרפה ידינו ומחזקת את הצד השני. רק לאחר מכן, ניתן יהיה לגבש דרכי פעולה נאותים ברמה הלאומית. נראה שככול שתימוג התקווה לאפשרות חיסולה של מדינת ישראל (קיר תודעתי וביטחוני) מצד אחד, ומצד שני יפותחו כלים לשיתוף פעולה אזרחי, כולל הטלת אחריות על ערביי ישראל להשתלבות אמיתית במדינה, ניתן יהיה לקדם חיים משותפים.
המשימה קשה מכול הסיבות שמנית, במיוחד כאשר יש נטייה לממשלות ישראל לדחות הכרעות קשות ולהעבירם למשמרת האחרת. מצטרף לדעתך שיש להתנתק מהפלסטינאים ומוקדם ככול שניתן.
דוקטור שניר
הם ממילא לא משפיעים
נא להתמקד במעשי הקואליציה השולטת ביד רמה
הם פועלים בדרך עליה נשלם במחירים שכנראה לא מובנים לרוב הפרשנים
וזה מה שחשוב
אבל למי שמחשיב עצמו המבוגר האחראי, שיש לו גם יותר אמצעים, ויש לו גם יתר כוח – עליו מוטלת אחריות רבה יותר
את נוגעת בשאלה חשובה, מי הוא פה בעצם החזק. כי בקרב על התודעה לא קובע מספר הטנקים והתותחים, אלא יותר העצמה הנחישות, האמונה הפנימית בצדקת הדרך. ובמקרה הזה אני כבר לא בטוח שאנו החזקים.
יש לנו האחריות לגורלנו ועתידנו, ובכך את צודקת, אך אין בשום אופן לפתור את הצד שהני מאחריות כאילו הוא ילד רפה חסר אונים, זו תהיה טעות וגם רדוקציה לא ראויה.