לציבור לא אכפת כלל

חשיפות מסמכים חסויים מביכים בארה"ב ובישראל
תמונה של שלמה גזית
אלוף בדימוס שלמה גזית

בימים אלו מוצג בבתי הקולנוע את הסרט "העיתון" (THE POST) שעוסק בחשיפתה של פרשת מסמכי הפנטגון. המסמכים העידו על מעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם והצביעו על חוסר הסיכוי להכריע את הווייטקונג ולנצח במלחמה. מלחמת וייטנאם נמשכה כ-16 שנים (1959–1975) וגבתה כארבעה מיליון קורבנות – מחציתם אזרחי וייטנאם והיתר חיילי הצפון והדרום, וכן כ-60 אלף חיילים אמריקנים.

דו"חות הפנטגון הוצגו בפניהם של שלושה נשיאים, קנדי, ג'ונסון וניקסון, אך הם, כל אחד בתורו, הסתירו אותם מעיני הציבור, שברובו לא תמך כלל במלחמה, וחזרו שוב ושוב על הצהרות אופטימיות, ועל הצורך להרחיב את המעורבות לקראת הכרעה צבאית. דניאל אלסברג, עובד מחלקת ההגנה, שנשלח לווייטנאם והתרשם באופן בלתי אמצעי מן המצב, דיווח על המתרחש שם לרוברט מקנמרה מזכיר ההגנה. מקנמרה הזדהה כפי הנראה עם חוסר התוחלת שבהמשך הפעילות הצבאית, ואף על פי כן יצא גם הוא לתקשורת ובפיו הערכות אופטימיות.

אולם אלסברג שהיה בווייטנאם וראה במו עיניו את פני הדברים, הצליח להוציא ולצלם את מסמכי הפנטגון ומסר אותם לפרסום. הסערה הציבורית שהתעוררה הייתה גורם חשוב בהחלטת ארה"ב לסיים מעורבותה בווייטנאם ב-1975.

בעידן התקשורתי שלנו כיום קשה להבין כיצד הצליח הממשל להסתיר את העובדות מן הציבור. המקבילה הישראלית למסמכי הפנטגון היא הערכות המודיעין, מסמכי המל"ל, המוסד והשב"כ. הערכות אלה מוצגות בממשלה ובוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אך תוכנן חסוי בפני הציבור, ואיננו יודעים אם ואילו מסקנות והחלטות מתקבלות. אך גם בישראל כבר אין שמירת סודות מוחלטת.

הסרט התיעודי "שומרי הסף" (2012) שהציג ראיונות מרתקים עם כל ראשי השב"כ שפרשו, בחן נושאים מסוימים בסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת ראותם. כולם כאחד היו ביקורתיים ופסימיים להחריד. למרות הצלחתו, לא זכה הסרט לדיון ולהסקת מסקנות בדרג הממשלתי. לא מפלגות הקואליציה ולא מפלגות האופוזיציה ביקשו לדון בנושא. כמו כן מטרידה במיוחד התעלמותם של התקשורת והציבור מהנושא.

וכך גם כתבתו של רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות" על הצלחת ראש המוסד (מאיר דגן) ועמיתיו בקהילת המודיעין, לסכל תוכנית מדינית של הכנות לתקיפת מתקני הגרעין באיראן – לא זכתה לתגובה במערכת הפוליטית ובמערכת הציבורית.

פרסום המסמכים החסויים בוושינגטון חולל בשעתו סערה בארה"ב. חוששני כי פרסום דומה בישראל אינו מעניין איש, לא את הפוליטיקאים, לא את התקשורת ואף לא את הציבור, וזאת כאשר ההשלכות לגבינו חמורות לאין ערוך.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

3 תגובות

  1. בכול ממשל יש מי שמקבל החלטות ויש מי שמבצע הערכות ומייעץ. תפקיד מערכות הייעוץ הוא לספק את המידע הדרוש ואף להמליץ על דרכי פעולה, אבל ההחלטה הסופית, ואיתה האחריות- היא על גבו של מקבל ההחלטה. למיטב ידיעתי אין חובה על שליט לאמץ את ההמלצות ובידו הפררוגטיבה לעשות שיקול דעת עצמאי. רק בדיעבד, לאחר מעשה ניתן לקבוע האם אימוץ ההמלצות או דחייתם עמדו במבחן התוצאות. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לשני הכיוונים, למשל הנשיא טרומן שדחה את המלצות מחלקת המדינה שדרשה כמעט בכוח, למנוע את הכרזת מדינת ישראל 1948. הלך לפי נהיית ליבו, מהלך שסייע להכרזת מדינת ישראל במועד (אף שיש כמובן מי שעדיין חושב שהקמת המדינה הייתה משגה היסטורי..) ומנגד, אריק שרון יזם את מלחמת לבנון 1982, קיבל את תמיכת שירותי הביטחון למהלך הזה שהוכח ככישלון חרוץ. על כן, חכמת ה בדיעבד אינה מספקת תשובה נחרצת לעמדתך.

  2. אלא שהרוב הפשוט קיבל את עליונותה. כעת בעולם הכל מתהפך. הרוב הפשוט משתלט על הכל. כך מתחיל להשתלט על ניהול המדינות ומנהיגיו עוד מדגישים את הרמה הנמוכה וחוסר הערכים כיתרון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של בורוכוב

הפתעה צרפתית

הבחירות בצרפת: ניצחון מפלגות השמאל וכישלון הימין

דילוג לתוכן