כתוב באפר ומעלה אבק

דווקא ביום השואה הבין-לאומי נחשפת הצביעות ביחס לשואה
ספרו של ירון אחיטוב

יום השואה הבין-לאומי חל ביום שישי שעבר, העשרים ושישה בינואר (הוקדם ביום). באותו יום ביקרתי במחסן שבו שמורים עותקי "כתוב באפר", אנתולוגיה בשפה הספרדית ביוזמתי ובעריכתי שבה משתתפים 86 יוצרים ויוצרות ממיטב הספרות העברית לדורותיה, והבטתי בעצב בארגזי הקרטון שבהם שמורים העותקים, שהתכסו בשכבה עבה של אבק.

כדי להציל את "כתוב באפר" מאבק השכחה, עשיתי בשבועות שקדמו ליום השואה הבין-לאומי מאמץ לא קטן לעניין גורמים שונים בחו"ל ובישראל בספר, תוך שאני מציע להם לקיים אירוע השקה לכבודו ביום השואה הבין-לאומי שבמסגרתו יחולקו עותקי הספר למטרות הסברה. יצוין שכל פניותיי היו לריק.

פעלתי גם להפצת הספר ברשתות החברתיות בארצות אחדות באמריקה הלטינית, בקרב קוראים יהודים, ישראלים וגם לא מעט נוצרים אוהבי ישראל וקהל שוחרי תרבות. לצורך כך השקעתי בפוסטר מיוחד ויפה לעין, המציג שתי אסופות נוספות בסדרת האנתולוגיות של ספרות ישראלית שערכתי בשפה הספרדית (שש אסופות בסך הכול).

יזמתי את "כתוב באפר" כיוון שרציתי לתרום את תרומתי הצנועה לביעור נגע הבערות בקרב הלטינים באשר לטרגדיה האיומה, וכדי לקרב לבבות אל הסבל שעבר העם היהודי ולסייע בהפצת הספרות העברית שיש לה עדיין במה להתגאות. בשנת 2012 פרסמתי אמנם אנתולוגיה ראשונה בנושא השואה, "הציפורים לא שרות באושוויץ", הכוללת 57 משתתפים, אבל התנסותי בשטח בהמשך גילתה שיש עוד הרבה מאוד עבודה לעשות.

את האסופה החדשה ניסיתי להפוך לנגישה יותר לקורא הלטיני ועם המחשה חזותית. חילקתי אותה לארבעה שערים (ניצולים וקורבנות; קרובי הקורבנות; דור שני, שלישי ורביעי; יוצרים אחרים) והוספתי לה כמה עשרות יוצרים שלא נכללו באסופה הראשונה. מובן שלא כל מי שרציתי אישר – הוא או סוכניו – את השתתפותו. אולם כל השינויים והתוספות הללו, ונוסף לכך, כמובן, תמונות היסטוריות ואחרות, סייעו להעמיד, לדעת כמה מומחי ספרות, את האנתולוגיה המקיפה ואולי המשמעותית ביותר של ספרות ישראלית שראתה אור בכל שפה שהיא. וכל זאת, לאור העובדה שבספר משתתפים יוצרים עבריים איכותיים בני זמננו ובני הדורות הקודמים. ספר זה הוא נדבך נוסף במאמץ בן עשור שאני משקיע למעשה בהתנדבות או כמעט בהתנדבות בפרויקט האנתולוגיות המתורגמות, הזוכה משום מה בשנים האחרונות לכתף קרה למדי.

מבצע ההפצה המיוחד שיזמתי במהלך חודש ינואר לא הניב את הפירות המקווים, ועד לשעת כתיבת שורות אלו, ההתעניינות היתה מעטה ובפועל לא נרכש במהלכו ולו עותק אחד מן הספר. דיבורים היו מכאן ועד ישראל, מאות התכתבויות, אבל הכול סרק סרק. בשנה שחלפה מאז צאת הספר חילקתי עותקים לגורמים שהיו אמורים לגלות בו עניין וגם נרכשה כמות זעומה של עותקים, אם כי כולם במכירה ישירה ולא באמצעות גורמים ישראליים או יהודיים, שלכאורה היו אמורים להיות הראשונים לבקש להפיצו.

האם כל זה מעיד על איכות האסופה המשובחת הזאת? האם המאמץ האדיר שהשקעתי ושהשקיעו 86 המשתתפים בכתיבת יצירותיהם ירד לטמיון? יותר מכול, הדבר מעיד על משהו רע שקורה לנו כעם וכחברה, ועל היחס האמיתי לשואה ולתרבות מצד המוסדות. הרבה דיבורים ורק מעט מעשים. פוליטיקאים נכבדים ונכבדים פחות, נציגים נכבדים ונכבדים פחות, מדברים גבוהה-גבוהה ובמליצות שחוקות על השואה והנצחתה, ויודעים לעשות בה שימוש לצורכי פנים ולצורכי חוץ – דיונים בין-לאומיים עם האיחוד האירופי ועם ארצות הברית בנושא הסכם הגרעין עם איראן, העימות עם הפלסטינים ועוד עניינים על סדר היום העולמי.

בשבועיים האחרונים במיוחד הפכה השואה לאייטם חדשותי בולט ולמכשיר פוליטי ציני אף יותר מתמיד. חוק השואה הפולני שמעורר מחלוקת דיפלומטית קשה עם פולין, ההחלטה לגרש את העובדים הזרים שגרמה אפילו לניצולי השואה להתרעם ולהתבטא נגדה בפומבי, עימותים חריפים בכנסת שגרמו לח"כ תמר זנדברג להטיח ביריביה: "אתם חברים של נאצים" ועוד. לאחר שהורחקה מהדיון על המגורשים, לא חזרה בה ח"כ זנדברג מדבריה הקשים ואמרה: "הקשרים של מפלגת השלטון עם מפלגות אנטישמיות ונאציות הן בושה למדינת ישראל ובושה לממשלת ישראל. לא ייתכן שהממשלה הזאת תשתמש בדמגוגיית שואה כשזה נוח לה, ובמקביל תכשיר בדיעבד את רצח העם ברואנדה, תקיים קשרים עם מכחישי שואה בפולין ותארח אנטישמים מאוסטריה".

איך כל זה קשור לספרות? מיד אסביר.

אנתולוגיית השואה הראשונה שפרסמתי בשפה הספרדית, "הציפורים לא שרות באושוויץ", זכתה להד גדול פי כמה מהאנתולוגיה השנייה, "כתוב באפר", לא כיוון שהיא איכותית יותר אלא משום שפגשתי באנשים טובים באמצע הדרך שעשו מאמץ כן לסייע בהפצתה. הספר אזל, המו"ל בחו"ל סירב משום מה להדפיסו מחדש, ומשום כך יזמתי את האסופה החדשה, "כתוב באפר". למרבה הצער, האסופה החדשה, שכאמור היא מקיפה ואיכותית יותר, זוכה להתעלמות תמוהה. אילו היה מדובר ברומן פרטי עטי, לא הייתי מטריח את הקוראים והקוראות בחדשה הזאת, אבל אסופה שעוסקת בנושא שהוא לכאורה בראש מעייניהם של שליחי הציבור – השואה – ועם משתתפים רבים וטובים כל כך, רבים מהם ניצולי שואה או בני דור שני, אפשר להיעלב בשמם ובשם הקורבנות.

בשואה עושים בארץ שימוש נרחב כמטבע פוליטית, אבל לא מעט קובלנות נשמעו כבר על הפער ההולך וגדל שקיים בין המליצות והברבורים בנושא למצב האמיתי בשטח. בעוד שניצולי השואה זוכים ליחס מחפיר בלשון המעטה, כפי שהשתקף מדו"ח מבקר המדינה יוסף שפירא אשתקד ומנתונים נוספים, בשואה עצמה נבחרי הציבור ממשיכים להשתמש לצרכים שונים. האם השתנה משהו ביחס לניצולי השואה מאז דו"ח המבקר? גורנישט מיט גורנישט. השרים דואגים לעלייה משמעותית של חמשת אלפי שקלים בשכרם וראש הממשלה זוכה לתוספת של 5,500, סכומים שרבים בימינו מתקשים לגרד, בעוד שעם ניצולי השואה הנזקקים מתמקחים על כל גרוש (אם בכלל).

האנתולוגיה על השואה המספרת את סיפורם של הניצולים, זוכה למעשה ליחס דומה לזה שזוכים לו הניצולים עצמם. אף על פי שיש בכוחן של אסופות כאלו לתרום למען התרבות וההסברה הישראלית לא פחות ואולי הרבה יותר מאשר מליצות משמימות, בפועל אנשי ציבור ושליחיהם ויתר עסקני מוסדות הציבור למיניהם קופצים את ידם, מגלים אוזלת יד או מושכים את ידם לחלוטין מן השואה כשהיא מיתרגמת לספרות איכותית.

בנאומו לפני הפרלמנט האירופי לרגל יום השואה הבין-לאומי הצהיר יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ש"אירופה שכחה מה קרה לפני שבעים שנה". אדלשטיין צודק בעניין זה, אבל למרבה הצער לא רק אירופה שכחה. גם חלק מנבחרי הציבור העסוקים בעצמם ובקידום האינטרסים הפרטיים שלהם כנראה שכחו את השואה מעבר להצהרות תקופתיות ואינטרסנטיות. שכחו לא רק את השואה אלא גם את העובדה שפעם כינו אותנו "עם הספר" – כינוי שלצערנו כבר אין לו תוקף.

וגם חלק מהיהודים החיים בחו"ל, שלהם הוצע הספר, כנראה שכחו. כשהצעתי לאחד מהם לרכוש עותקים אחדים מ"כתוב באפר" ולהפיצם בין קוראים לטינים כחלק מהמאבק בבערות, הוא פסק: "השואה לא מעניינת אותי וספרים לא מעניינים אותי", טרק את הטלפון והעניק לי את התחושה שגם אילו היה מוצע הספר לגוף שהוא מייצג ללא תמורה, הוא היה מסרב לקבלו.

בנושא זה של הנצחת השואה צריך לדגול בעשייה ולא בברבורים. אם הנאצים שרפו ספרים יהודיים, אדרבא, נפרסם אנחנו כמה שיותר ספרים. אבל במקום שיוזמות פרטיות להנצחת השואה יזכו לעידוד, נתקלתי במשך תקופה ארוכה במעקשים מיותרים לחלוטין בנושא האסופה הזאת – מעקשים המרפים למעשה בהדרגה את ידיי מלהמשיך ולפעול בנושא. ציניקנים שהעשייה בנושא הפצת התרבות הישראלית בחו"ל מעניינת אותם כקליפת השום יגידו בוודאי "אז שיפרוש מהעיסוק הזה, באמת שהוא לא עושה לנו טובות". יצוין שבעבר ההתייחסות לספרים כאלו ולחשיבותם הגדולה הייתה שונה לחלוטין, אבל בימינו נראה לי שכמה גורמים ישמחו שהיתוש המעצבן הזה יפסיק להציק להם בעניין.

זכור לי המופע המשובח של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, "אפר ואבק", שעסק בשואה. הנאצים הפכו את הספרים היהודיים לאפר. יום השואה הבין-לאומי אמנם חלף, אבל אולי עדיין לא מאוחר שלקראת יום השואה המצוין בישראל, המוסדות הישראליים או היהודיים בארץ או בחו"ל יתעשתו וידאגו למנוע שאסופות בעלות ערך כמו "כתוב באפר" יתכסו באבק או יהפכו בעצמן לאבק.

————————-

 להלן רשימת המשתתפים באסופה "כתוב באפר" לפי סדר ההשתתפות:

חלק ראשון (ניצולים וקורבנות): אידה פינק, מרדכי גבירטיג, מניה הלוי, יעקב ברזילי, ק. צטניק, דן פגיס, שולמית הראבן, אבא קובנר, משה גרנות, טוביה ריבנר, משה בר יודא, חנה סנש, דויד שיץ, איתמר יעוז קסט, יהודית רותם, יעקב בסר, אורי אורלב, משה גנן, אלונה פרנקל, אברהם סוצקובר, יצחק גנוז.

חלק שני (בנים וקרובי משפחה של הקורבנות): יוסל בירשטיין, אמיר גלבע, יצחק אורפז, לאה גולדברג, עליזה הרט, רוביק רוזנטל, דב בהט, חנה בת שחר, עמי דביר, חמוטל בר יוסף, יונתן פיין, חיה אוסטרובר.

חלק שלישי (דור שני, שלישי ורביעי): יוסי סוכרי, עודד פלד, אמיר גוטפרוינד, לאה איני, אילן שיינפלד, אסתי ג. חיים, נאוה סמל, אלמוג בהר, לילי פרי, שושי בריינר, שהרה בלאו, אלחנן ניר, רבקה קרן, מיקי בן כנען, מרדכי הרטל, עדנה נוי, חגי דגן, יובל גלעד, סביון ליברכט, תנחום אבגר, יצחק הרשקוביץ, מיכאל קובנר.

חלק רביעי (אחרים ואחרות): יעל ישראל, נתן אלתרמן, יהודית הנדל, ארז ביטון, גבריאל בן שמחון, רוני סומק, יורם קניוק, הרצל חקק, אהרון מגד, בלפור חקק, עוזיאל חזן, ציפי שחרור, גיל הראבן, מואיז בן הראש, רות אלמוג, נתן שחם, יחזקאל נפשי, נגה טרבס, אלי בן דהאן, יוסי אבני לוי, שולמית חווה הלוי, יוסי וקסמן, אספהאן בהלול, בנציון יהושע, חיים גורי, ברוך שמעוני, ירון אביטוב, אברהם שלונסקי.

צילומים: עליזה אורבך, שיר ורון, להבת חקק-שיק.

*

ירון אביטוב הוא סופר, עורך ומבקר שפרסם שתי אנתולוגיות של ספרות ישראלית בשפה הספרדית העוסקות בשואה.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

25 תגובות

  1. ירון, אל תתן לרוח ליפול. העשייה האמנותית שלך בדרום אמריקה, היא חלוצית, אמיתית, ולא מערכת הסברה של מדינת ישראל, אלא אמנות אמיתית. בדיוק כמו האסופה של ירושלים, או אסופות אחרות שיזמת והפצת. חבל שדרום אמריקה לא נפתחת לנושא השואה באסופה הזאת. מעניין ההתקבלות של הראשונה. ואני שואל את עצמי איפה האוניברסיטאות? איפה החוקרים?

  2. לא מכיר את הסופר ואת האנתולוגיות אבל התרשמתי מאוד מהרצינות וההשקעה. כאב לי הלב לקרוא את המאמר החזק הזה. לבי לבי עם הכותב. צר לי לומר שהוא צודק, לאיש לא אכפת בימינו וככה זה נראה.

  3. וכל כך כואב
    איפה הממשלה
    איפה משרד החינוך
    איפה משרד התרבות
    איפה ראש הממשלה

  4. זהו סיפור של אטימות מוסדית שלנו. הסופר, המבקר והקולנוען ירון אביטוב פעל ועשה בימים שהולכים ומתרבים מכחישי השואה והוציא בספרדית אנתולוגיה מרשימה מאוד על השואה שבה לקחו חלק מיטב היוצרים.
    לחשוב שאחרי המאמץ המקיף של כתיבה, תרגום, עריכה והוצאה לאור האנתולוגיה מעלה אבק במקום שתופץ במחוזות המטילים ספק בקיומה של השואה ואולי בעצם זכויותינו כבני אדם. אינני מבין את האטימות המכאיבה הזאת. מי יגלה עפר מעיניהם של קרבנות השואה?

  5. גם לבי לבי אתך, ירון. מילותיך חרוטות באבן. זוהי תעודת עניות מאוד גדולה למוסדות הישראליים והיהודיים, בעיקר באמריקה הלטינית, שמתייחסים לאנתולוגיה על השואה כאבן שאין לה הופכין.
    אפרסם את רשימתך בדף הפייסבוק שלי כדי להדהד גם את המובלע בין מילותיך.

  6. ירון היקר, אני מצטערת על התגובות שקיבלת מהגורמים בישראל שהיו אמורים לשתף איתך פעולה בפרסום האנתולוגיה "כתוב באפר"
    ספרות היא הדרך להבין את נפש האדם, במיוחד בתקופה נוראה כמו השואה כשעולם כולו והעם היהודי בפרט עבר ניסיון קשה מאין כמוהו.
    לאחרונה איבדתי את מורי וידידי היקר הסופר אהרון אפלפלד שהלך לעולמו. כתיבתו על השואה לימדה אותי רבות.
    אני מקווה שספריו וספרים כמו האנתולוגיה כתוב באפר, לעולם לא יעלו אבק

  7. מזמן לא קראתי טור אישי שכל כך הזדהיתי עם תוכנו.
    הטור משקף את המציאות העגומה של יחסה של "נבחרי העם" ושל החברה היהודית והישראלית בכלולותה, בארץ ובעולם ביחס לניצולים, לזיכרון ולחשיבות העשיה התרבתית שמהווה גם אמצעי הסברה אוטנטי (להבדיל מהסברה מדובררת פסאודו-פוליטית של גורמים רשמיים) ביחס לשואה, אך לא רק.
    אבל, כל עוד יש בקרבנו עוד אנשים כמו ירון אביטוב, שעושים ולא רק מדברים, שיוצרים ולא רק מבקרים, שאכפת להם ושנאבקים על מימוש הערכים האמיתיים שעליהם מבוססת תקומת העם היהודי לאחר השואה, אפשר לומר שעוד לא אבדה תקוותנו.
    כולי תקווה שהטור יגיע גם לעיני אנשים טובים שיעזרו ויעשו את כל הדרוש להפצת הספר החשוב שערך ירון אביטוב ולהביא לכל העולם את הסיפורים המאוגדים בספרו, שנכתבו על-ידי שורה של מחברים כה חשובים בסיפורת ובשירה הישראלית.

  8. ידידי, ירון
    אני רוצה לנחם אותך ולהקל על כאבך. גם את ספריי לא קוראים כשהם מתיחסים לשואה או לנושאים אחרים. גם את קפקא לא קוראים ולא את קאמו ולא את בשביס זינגר. כולם מסתפקים בסדרות טלויזיה או בספרים שדומים לסדרות טלויזיה. אז אתה נמצא בחברה טובה.

  9. קשה להסכין עם מפח הנפש שחש ירון אביטוב אחרי ההשקעה האדירה והמסירות שהשקיע באסופה בחשובה. אני, כמובן, רכשתי את הספר.

  10. ירון אביטוב הוא איש רוח למופת, שעשייתו הספרותית המקיפה למען הנצחת השואה הייתה צריכה לקבל יחס של עידוד והערכה ושיתוף פעולה. מה עוד, שלא מדובר בשואה בלבד, אלא באנתולוגיות רבות נוספות שנועדו להפיץ בקרב דוברי הספרדית את התרבות הישראלית על כל גווניה.
    ההתעלמות, ההתנכלות, הזלזול והאטימות שירון נאלץ לספוג הם תעודת עניות לחברה ודמות ראי למה שקורה עתה בעולם. הגיע הזמן להקיץ! כל הכבוד לך ירון, המשך ואל תירא!

  11. ירון ידידי, המשימה שלקחת על עצמך להביא לתרבות ולקהל הלאטיו-אמריקאי אנגולוגיה מהיצירות הישראליות שנכתבו לאחר השואה חשובה מאין כמוה. זו משימה של איש רוח אמיתי. האדישות וההתעלמות שבה האנתולוגיה התקבלה מתמיהה, מאכזבת וכואבת. העולם הנוצרי מגלה אדישות, אטימות, קלות דעת ושיכחה. אבל כואבת במיוחד ההתעלמות ושוויון הנפש שבהם העולם היהודי קיבל את האנתולוגיה. אם אנחנו מתיחסים כך לעברנו מה לנו כי נלין על העולם. ובכל זאת, מה שנזרע סופו שינבוט. ירון, חזק ואמץ והמשך לפעול בדרכך היחודית והמשמעותית.

  12. אינני נמנית על חוגי הספרות (למזלי?) אבל ספרים אני קוראת, והתרשמתי מאוד מרשימת המשתתפים בספר הזה ומן ההשקעה האדירה. הלוואי והיו עוד אנשים אכפתניקים, וכואב הלב שבמקום שספרים כאלו יפארו את חלון הראווה שלנו באמריקה הדרומית הם שוכבים במחסן. מי האחראי למחדל הזה? אני שואלת.

  13. החומרים של ירון אביטוב העוסקים בשואת העם היהודי, לא טרנדיים מספיק. לא על סדר היום של המשפחה המלכותית (נתניהו) העושה לביתה ובגדול. ומה אפשר לצפות משר החוץ (נתניהו), או שרת התרבות והאחרים?
    ישראל של היום היא מדינה של לכלוכים וקידום אינטרסים צרים, של הפרד ומשול ושבירת הקונצנזוס. אז יטפלו בשואה, בניצולים, בספרות השואה???

  14. אכן, ספר חשוב ביותר עם עריכה מעולה של ירון אביטוב. מצער לראות שהספר אינו מקבל את ההכרה והתפוצה הראויות לו.ממליצה בחום על קריאתו!

  15. המאמר נוקב. מצער מאוד שלאף אחד לא אכפת. זה נשמע כמו ספר חשוב מאוד ומוטב שמישהו יתעורר.

  16. אפילו התגובות של אלה שכן איכפת לנם מוכיחה שזה מעשה נכון

  17. כתוב באפר נמחק בחול האטימות. אני תוהה ביני לבין עצמי, לכשיישמט המקל מידו של אחרון ניצולי השואה במירוץ השליחים של ההנצחה,
    האם תימצא יד להעבירו מדור לדור.

  18. ירון היקר,
    המאמר שכתבת מקומם ומייאש ומשקף את רוח התקופה הריקנית והלא-אכפתית שלנו, שתמציתה רק כסף וכוח.
    אתה כמו הילד ההולנדי שתוחב את אצבעו לחור שבסכר נגד השכחה, אבל איש לא בא לסייע. וכי מניין תבוא העזרה? ממשרד החינוך? משרת ה"תרבות"??
    העיקר שדופקים טקסי הנצחה מפלסטיק פה ובחו"ל, רצים למחנות הריכוז ומנפנפים שם בדגל ישראל.
    בושה וחרפה. עצוב ומזעזע.

  19. •אסון השואה ייחרת לנצח כאות קיין שטני ומזוויע, במצחם של חלק גדול מאלה המתיימרים להשתייך לחברה האנושית.
    •דווקא השואה מזכירה לי את המוטו לספרי "בוא אלי לאימילשיל": "מה יפה היה, מה יפה היה יכול להיות, העולם, בלי האדם".
    •ירון אביטוב, סופר, חוקר ומבקר ספרות ותיק ומוכשר, קיבץ בספר "כתוב באפר" סיפורים מגוונים, נוגעים וכואבים בנושא השואה. טרח ותרגם אותם מעברית לספרדית, דאג למרבית המימון לשם הוצאתם לאור, ועתה הוא עושה ימים כלילות להפיצם, בעולם כולו, יחד עם מורשתה ומוראותיה של השואה.
    •מפעלו זה של ירון הינו תרומה ומצווה קדושה לניצולי השואה ולצאצאיהם וכן אות אזהרה לבני האדם שיצר לבם רע מנעוריהם, כמאמר הכתוב, ושבתחתית אופיים האפל חבויים יצרים ודחפים מעוררי פלצות.
    •התרבות, המוסר והאמונה אמורים היו לרסן דחפים אלה, אבל ראינו איך התפלצת הגיחה דווקא מקרב עם המתיימר להיות תרבותי, ושהוציא מקרבו את גיתה ושילר, בטהובן ובך, קרל מרקס, קנט, איינשטיין ורבים אחרים.

  20. הלוואי והיו עוד אנשים כמוך. אחרת כל הזכרון וכל הלקחים יעלמו

  21. לישראלי שמוכן לפעול בניגוד לכל הסיכויים מגיע צל"ש ספרותי. לאלה שלא מסייעים לספר השואה מגיעה תעודת עניות.
    איפה המוסדות? בשביל מה יש להם תקציבים?
    אם הם לא רוכשים את ספר השואה, אז איזה ספר הם כן ירכשו?
    אולי ספרי בישול?

  22. ירון, כל הכבוד!! אתה משקיע המון, ויש שכר לעבודתך למרות כל מה שסיפרת כאן. האסופה הזו חשובה מאין כמוה. המשך בדרכך המעולה והצלח. בסופו של שדבר המילה הכתובה מנצחת, והספר יישאר כאן בעבורנו.

  23. תודה ששיתפנו אותנו בצביעות הזו. קראתי את רשימת המשתתפים והתרשמתי מאוד. ממש מקומם מה שכתבת כאן. כולם תמיד עושים הצגה כמה הם "דואגים" לתרבות ולהנצחת השואה, אבל בפועל המצב כנראה הפוך. נקווה שזה עדיין לא בלתי הפיך כמו שזה נראה והספר החשוב הזה יגיע בכל זאת אל קוראי השפה הספרדית ולא יתכסה באבק.

  24. הצטערתי ונכלמתי לקרוא .חבל שהפוליטיקה זולגת
    גם לתחומים שהם בלב הוויתנו כאומה מוכת שכול וכאב.אל תרים ידים.המתן להזדמנות נוספת.

  25. הגעתי לצערי אל המאמר הזה באיחור ודי במקרה. האמת, שמצד אחד אני מזועזע וצד שני, ממש לא מתפלא. למחבר האסופה אוכל לכתוב, יישר כוח. אל תתייאש. לנבחרי הציבור ולעסקני התרבות אוכל לומר: תתביישו לכם!.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן