ניצחון הנאציות על הישראליות

בכנס שכותרתו "מדברים עצמאות, לקראת שנת השבעים למדינה", שהתקיים לאחרונה בבית העצמאות שבתל-אביב, דנו מלומדים וסוכני תרבות ידועים בשאלת הניצחון היהודי-ישראלי על הנאצים. הפסיכולוגית והעיתונאית ציפי גון גרוס טענה, שהקמת מדינת ישראל היא סוג של נקמה וניצחון מטפורי על הנאציות. נראה היה כי על טענה זו שררה הסכמה בקרב הדוברים האחרים, כמו המשורר יעקב גלעד, הפרופסור מעוז עזריהו ויתר הנוכחים באולם.

ואולם, אנו עדים לתופעה מדאיגה, מתגברת והולכת, המצליחה לחצות את המחנות החברתיים והפוליטיים בישראל. נשים ואנשים רבים עושים שימוש כמעט יום-יומי בטרמינולוגיה נאצית בשיח הציבורי. כל אחד מהצדדים מאשים את יריבו בהתנהגות הדומה לזו של הנאצים, ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. חלק מההאשמות הללו נלווה בתיאורים פלסטיים מזוויעים, כאלה שנפש האדם הסביר סולדת אף משמיעתם. מפאת כבודם של הקוראים, לא אטנף את המאמר הזה לא בשמות האומרים ולא בתוכן האמירות שלהם. כולנו קשובים לתקשורת המציפה אותנו בציטוטים נבחרים ודי לנו בכך.

מבלי להגזים, תופעה זו מאיימת על הביטחון הלאומי של החברה הישראלית. מאחר שהנאציות נתפסת בתודעה האנושית בכלל והיהודית בפרט כרוע המוחלט, הצד המאשים רואה חובה לעצמו להילחם במי שנתפסים בעיניו כנאצים הישראלים. הצד המואשם נדחק לפינה ומגיב באותה מטבע לשון נואלת. ככל שתהליך זה מסלים מיום ליום, אנו קרבים לשלב שבו החברה הישראלית תפרק את עצמה לנאצים מסוג אחד ולנאצים מסוג אחר. כל אחד מהצדדים מאמין באמונה שלמה שהוא הוא לוחם חירות ישראל בנאצים הישראלים המסכנים את קיומה של האומה. כך צועדים אנו בצעדים נחושים במצעד איוולת חברתי לעתיד המובטח של מלחמת אחים.

הקלות הבלתי נסבלת שבגיוס הנאציות לשיח הציבורי, מרדדת ומשטחת אותו. הפסילה המהירה והעצבנית של היריב הפוליטי אינה מותירה מקום לקשב רציני לטענותיו ואינה מאפשרת שיח חברתי בונה. לא כל מה שאומר כל אחד מהצדדים הניצים שגוי, הרסני או עוין. באין קשב, כל אחד מהצדדים ממלא את עצמו עד אפס מקום בטענותיו הצודקות בלבד. חברה שיש בה רק אנשים צודקים היא חברה מנוונת, משעממת וצרת אופקים. כך יוצא, שהחברה הישראלית, המצטיינת בהישגים בקנה מידה היסטורי עולמי בתחומי הטכנולוגיה, הרפואה והחקלאות, סובלת מפיגור התפתחותי בתחומי החברה וכבוד האדם. לכך נודעת תרומה ניכרת לערעור הביטחון הלאומי.

מפתיעה מאוד בעיניי היא רוח ההתנדבות של כל הצדדים היריבים לצבוע את החברה הישראלית בצבעים נאציים. בעידן של תקשורת לוויינית, כל העולם רואה בו ברגע איך צאצאי שואת היהודים הם הם הנאצים של ימינו. כך אנו עושים את מלאכתם של רשעים אנטישמיים אחרים ביעילות רבה משלהם. כך אנו מחזקים את ידיהם של אויבנו ומבקשי רעתנו במזרח התיכון. וכך אנו פוסלים בעיני העולם את הלגיטימיות של קיומנו. אם ערערנו את מעמדנו המוסרי בעולם אזי ערערנו את הביטחון הלאומי.

ספיח אחר, קשה וכאוב לא פחות, הוא שהשיח הנאצי ישראלי מעניק, מבלי להתכוון, הנחה מטורפת, לנאציות ההיסטורית ולניאו-נצים במערב. יוצא שהם, הנאצים האמיתיים, לא עשו יותר מאשר עושים אלו הישראלים לעצמם. יוצא גם, שאנחנו, שסבלנו את מוראות השואה, מעניקים לגיטימציה לחלאות האדם, שהיו ועדיין ישנם, בחברה האנושית. לזה קוראים בעברית צחה, מצעד איוולת כחול לבן.

אחד מן האבות המייסדים של ממלכת הרשע הנאצית, מָאר (Friedrich Wilhelm Adolph Marr), פרסם בשלהי המאה ה-19 מאמר בשם "ניצחון היהדות על הגרמניות". במאמר זה הוא מבכה את ההתערות המדהימה של יהודים בשדרות החברה הגרמנית ואת עובדת היותם כוח תרבותי מוביל בכל תחומי החיים. כדי לעודד אנטישמיות ורוחות מלחמה נגדם, הוא בחר להציג את היהודים כמנצחים. כיום, אנחנו הישראלים, כאילו מגשמים את חלומו של הרשע הנבזי הזה. ככל שאנו מגבירים את מסכת ההאשמות הנאציות כלפי ישראלים, אנו תורמים לניצחון הנאציות על הישראליות. למאר השטני לא נותר אלא להביט מן הצד בסיפוק רב, להאזין לצליליו של ואגנר, לנגוס בנקניקיית החזיר, לשתות בירה בווארית, לחייך ולהניח לנאציות לנצח את הישראלים.

את השיר הבא כתבתי באחד מימי הזעם שלי, כאשר רבים מן השמאל האשימו את יריביהם בנאציות. כיום, למרבה הצער, דבק הנגע בכל הצדדים. השיר יתפרסם בקרוב בתוך ספרי "צדק פואטי, תיקונים שירים וסיפורים קצרים", הוצאת ניב ספרים.

נאציזם

מתוך "צדק פואטי" יעקב מעוז

כַּמָּה פְּרָטִים מִשּׁוּלֵי הַשְּׂמֹאל

הֶחְלִיטוּ אֶמֶשׁ לְהִשְׁתַּגֵּעַ בְּגָדוֹל.

כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת חֻלְשַׁת הַטִּעוּן

הֵם דּוֹחֲפִים אֶת הַנָּאצִיזְם לַדִּיּוּן.

בְּכָךְ מַעֲנִיקִים הֲנָחָה הִיסְטוֹרִית

לְמַעֲצֶמֶת הָרֶשַׁע הָאוּלְטִימָטִיבִית.

וּמְעוֹדְדִים בְּהִתְלַהֲבוּת שִׂיחַ אַלִּים

כְּאִלּוּ נִזּוֹנִים הֵם מִמְּחוֹל הַדָּמִים.

מִי שֶׁיְּרִיקַת הַנָּאצִיזְם עַל שְׂפָתָיו,

יַמְתִּין, וְהִיא עוֹד תַּחְזֹר עַל פָּנָיו.