גזר דין מוות

הערותיו של סֶר ויליאם בלקסטון על הוצאה להורג
צילום של אבי
אבי גולדברג

כנסת ישראל החליטה בשבוע שעבר בקריאה טרומית לתקן את החוק הקיים, כך שגזר דין מוות למורשעים בעבירות חמורות של מעשי טרור ושפיכות דמים, יהיה חלק ממערכת הענישה הקיימת בארסנל העונשים של בתי משפט בשטחים. אני מניח שמדובר רק במקדמה וכי בהמשך כשיוחלו דיני ההלכה היהודית, על פי דרישתה של שרת המשפטים של מדינת ישראל, על כלל בתי המשפט בארץ, לא יהיה קשה להחיל את גזר דין המוות, כחלק מהמשפט הפלילי בישראל, על כלל הציבור. השופטים יוכלו לפנות למסכת סנהדרין שכבר סללה את הדרך בנושא ההוצאות להורג. כשהמשפט העברי יחייב את בתי המשפט בישראל לא תהיה להם כל בעיה לחזור למקורות ולדלות ממבחר "מיתות בית דין" גם סקילה ושריפה כעונש לעברייני המין, לרוצחים ולפורעי חוק אחרים.

כשחברה מחילה מכוח חוק או צו את הגזירות הנוראות ביותר על האחר, הופכת ההוצאה להורג בידי הרשות לסתמיות ביורוקרטית, למכונה של מוות. פרנץ קפקא היטיב לכתוב על כך ברגישות סוריאליסטית בנובלה "במושבת העונשין". הסיפור מתאר מכונת עינויים משוכללת להוצאה להורג של נידונים למוות. המכונה חורצת בעורו של הנידון את גזר הדין, ללמדך שאכזריות אינה זקוקה למוחות של משפטנים גדולים ודי במכונה שתעשה גם את מלאכת גזירת הדין.

מצאתי לנכון לרענן את נושא עונש המוות והביורוקרטיה המשמימה הכרוכה בו, כאשר הוא הופך לחלק ממערכת הענישה. לשם כך איעזר ב"הערות על אודות חוקי אנגליה", יצירתו של סֶר ויליאם בלקסטון, מגדולי המשפטנים במאה ה-18. מובן שברוב המדינות הנאורות בעולם בוטל עונש המוות, אבל מכיוון שמחוקקי ישראל מכוונים את השעון ההיסטורי מההווה אל העבר, כדאי להתכונן.

בפרק 32 בספר הרביעי ביצירה, שכותרתו "הוצאה להורג" (Execution), נכתב כך (תרגום שלי): לא נותר עתה (הכוונה משנסתיים ההליך המשפטי שנדון בפרקים קודמים ונגזר דין מוות על ידי בית המשפט או אושר על ידי בית משפט לערעורים) אלא לממש את פסק הדין, לסיים את חייו של אדם בעונש. עונש זה של הוצאה להורג, כמו גם עונשים אחרים, נמסר על ידי פקיד הרשות המוסמכת, השריף או סגנו ואמור להתבצע על ידם. הם אשר הוסמכו מימים ימימה לקבל לידיהם את הצו העשוי והחתום בידי שופט וטבוע בחותם, כפי שנהוג עדיין היום בבתי הדין, כאשר הנאשם הנשפט הוא בעל תואר אצולה. הצו הגוזר את דינו נמסר לידי פקיד רם מעלה. לגבי נאשם בעל תואר אצולה שמשפטו הובא בפני בית הלורדים, ונגזר דינו למיתה, נמסר צו ההוצאה להורג על ידי המלך עצמו.

לאחר מכן נפסק באנגליה, כי גזר דין מוות יכול להימסר על ידי השופט שישב בדין, ללא צורך בהוצאת צו חתום ונושא חותם. כיום הנוהג הרווח גם בדיני נפשות הוא, שהשופט מכין את רשימת גזרי הדין, הרשימה נמסרת לידי השריף, ובה ימצא השריף את שמות כל המורשעים שנשפטו וחויבו בדין, וליד כל שם מציין השופט את גזר הדין שנקבע. במקרה של גזר דין מוות, השופט מציין ליד שם המורשע "ייתלה בצווארו" שהוא תרגום לנוסח גזר הדין שנתנו עוד בתקופת רומא "sus per coll" (קיצור גזר הדין "suspendatur per Cullum").

זהו המסמך היחיד שניתן בידי השריף לצורך מימוש החלטה שיפוטית מהותית של נטילת חיי אדם בידי בן אנוש. כל המהלך המצומצם הזה מביא למחשבה על הניגוד שבין גזר דין מוות והפרוצדורה למימושו לעומת שפע של צווים והוראות משפטיות בענייני עונשים שעוסקים בגביית חובות, בתיקים אזרחיים, שחלקם נחתמים בשמו של המלך ובחותם בית המשפט, ואשר בלעדיהם אין השריף יכול לפעול באופן חוקי, ולעומת זאת הוצאתו להורג של אדם, גזר הדין החשוב ביותר שיכול להינתן על ידי שופט בן אנוש, מבוצע על ידי רישום הערה שולית ברשימה הנמסרת לשריף.

השריף אינו יכול לשנות מהדרך שבה נגזר על הנידון להוציא את נשמתו. אין לו את שיקול הדעת להמיר את ההוצאה להורג בדרך שונה מהנגזר בדין. אף למלך אין סמכות לכך, כך נפסק בבתי המשפט. המלך, הריבון, אינו רשאי לשנות מהמפורש בגזר הדין ולהמיר למשל תלייה או שריפה בעריפת ראש. אף על פי שכאשר גזר הדין הוא מלכתחילה הוצאה להורג בדרך של עריפת הראש, בסמכותו של הריבון להמיר אותו בעונש אחר.

יש אומנם מקרים בודדים שבהם חרג המלך מהאמור, אך כפי שפסק סֶר אדוארד קוק JUDICATUM EST LEGIBUS NON EXAMPLIS”" כלומר "עלינו לשפוט על פי החוק, ולא על פי היוצאים מן הכלל", אבל משפטנים אחרים סברו אחרת, על פי דעתם השינוי באופן מימוש גזר דין מוות הוא זכות מיוחדת (פררוגטיבה) של הכתר שמקורה בעבר הרחוק וזו מסורת משפטית שכבר חלחלה למשפט הנוהג (common law) באנגליה, ומטרתה בדרך כלל להקל באופן מימוש גזרי הדין, כלומר להחליף סוג אחד של מיתה בקל ממנו.

[כאן בא דיון בדבר שימוש של המלך לרעה בפררוגטיבה שלו, כלומר לעיתים הוא מפעיל אותה ולעיתים מתעלם ממנה]

עם קבלת צו הביצוע של גזר הדין, על השריף לבצעו בתוך "פרק זמן נאות" אשר בדרך כלל נותר לא מוגדר. אלא שבלונדון משתמש בית המשפט בצווים מוגדרים יותר הן לגבי הנחיית דרך המימוש של גזר הדין ומקום ביצועו והן לגבי עיתוי מימושו. הנוהל הוא ששופט המחוז מופיע בפני הכס ומדווח באופן אישי למלך על אודות גזרי הדין שניתנו, ומקבל את אישורו של המלך להמשך הליכי הביצוע של גזרי הדין. השופט מכין צווים שיימסרו כאמור לשריף, לביצוע ההוצאות להורג במקום ובתאריך נקובים, ללא שניתן לשריף כל שיקול דעת לחרוג מהאמור. שופטי בית הדין של המלך king's Bench, יכולים לאפשר לשריף להפעיל את שיקול דעתו באשר למועד ביצועו של גזר הדין.

במימוש גזרי דין מוות כעונש על מעשה רצח, בכל רחבי הממלכה, מצווים השופטים על פי חוק לגזור כי ביצוע ההוצאה להורג יהיה ביום שלאחר אישור גזר הדין.

חשיבות מועד ביצוע ההוצאה להורג כבר נדון רבות על ידי משפטנים: ראוי שהעונש יבוצע עד כמה שאפשר בסמיכות לביצוע העבירה, כדי שהמניע, הכדאיות או הפיתוי של העבריין לבצע את פשע, יעוררו אצלו בו בזמן פחד מהגמול הצפוי לו.

שיהוי במימוש גזר הדין כשלעצמו, מסייע לפגיעה בעיקרון של החטא ועונשו. שיהוי במימוש ההוצאה להורג מפריד בין מעשה הפשע לגזר הדין, לגמול המגיע, והציבור נוטה לראות בהוצאה להורג שנדחתה רק את מאבקו של הנידון על חייו ולא עונש ראוי על פשע שהוא תוצאה ישירה של מעשיו.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן