התקווה היא בת… חוה

בציור "התקווה" של וואטס (1886) נראית אישה יושבת על כדור הארץ, בד מכסה את עיניה והיא מנגנת בלירה שכל מיתריה נקרעו מלבד אחד. דמות זו, אולי אלגוריה למצב האנושות, זכתה לכינוי "תעוזת התקווה", ורבים תלו בה עיניהם כשביקשו לחזק את ליבם. הדפס של הציור היה תלוי על קיר בית כלאו של מנדלה, שלטונות מצרים חילקו העתקים קטנים לעידוד החיילים לאחר שנוצחו במלחמת ששת הימים, והנשיא ברק אובמה השתמש בכותרת "תעוזת התקווה" לנאומו בכנס ועידת מפלגתו ב-2004 ואף לספרו השני.

הצורך בתקווה מתעורר לרוב באזור דמדומים בין עבר טעון לעתיד עלום, ובעתות כאלה עולה ערכם של פישור, רגישות ועידון. אולי זו מהותה של הרכות הנשית, האימהית; ואולי זה טמון גם בחוכמה, באמפתיה ובאינטואיציה הנשיים. ייתכן שהנשיות, על תכונותיה הטובות, המפייסות, יכולה להיות תקוותה של האנושות.

התקווה חיונית הן להישרדות האנושית והן להתפתחותו התקינה של כל בן אנוש ולרווחתו הנפשית. בספרו המכונן "האדם מחפש משמעות" (1965) מתאר פראנקל את תורת הלוגותרפיה שלו ומנתח ברגישות את יכולתו של האדם לחפש ולמצוא משמעות או פשר לחייו ולסבלו, גם בלב האימה של מחנות הריכוז. "הריני מעז לומר", הוא כותב, "כי אין לך דבר בעולם, שעשוי לעזור לאדם להתגבר אף על הגרוע מכול, כמו הידיעה שיש פשר לחייו", והוא מעיד על עצמו כי הצורך לשחזר את חיבורו הראשון, שהיה מוכן לפרסום אך כתב היד הושחת ביומו הראשון באושוויץ, "עמד לי לגבור על סכנת התמוטטות".

מחקר ביוכימי מגלה עוד מצפונות התקווה. בסקרים שנערכו בקרב חולי סרטן נחשף התפקיד החשוב שמילאה התקווה בהתמודדותם עם המחלה והטיפולים הקשים, והתגלה קשר בין תקווה לבין שחרור אנדורפינים ומשככי כאבים אחרים. אפקט הפלצבו הידוע מבוסס על ציפייה ואמונה, שכוחן המרפא הוכח בניסויים. הקשר בין בריאות לבין אופטימיזם הוכח לא אחת. לדוגמה, במחקר פיני משנות התשעים נמצא כי סיכוייהם של הפסימיסטים למות מוקדם יותר – גבוהים פי שניים! ובהתאם, עמידותם במצבי לחץ ומשבר סביר שתהא נמוכה.

גם המגדר משפיע על יכולות אלו. בראיונות שערכה הסוציולוגית נחמה טק (2013) עם ניצולי שואה, נמצא שהגברים היו חזקים מבחינה פיזית, אך הנשים בלטו בחוסנן הנפשי, והתמודדו טוב יותר עם רעב, כאב ואובדן. האם הנשים אופטימיות יותר? האם התקווה הנשית חזקה ואפקטיבית יותר?

דוגמה ומופת לאופטימיות וחיוניות היא אנה פרנק, שלאחר שנתיים במחבוא, כשהאנושות סביבה מאיימת אכזרית ומעוותת עד מוות, היא עדיין כותבת לעצמה: "פלא גדול הוא שעוד לא התייאשתי מכל תקוותיי – שכן לכאורה הן, ואין להגשימן. אף על פי כן דבקתי בהן, מפני שעל אף הכול עודני מאמינה, שיצר האדם טוב בלבו פנימה". מפליא האופטימיזם הצרוף, המפליג שלה, במיוחד לנוכח חשכת מצבה בעליית גג, בשנותיה האמורות להיות הפורחות ביותר. ואולי כאן נהפוך את היוצרות ונטען כי תקוותה של האנושות טמונה בנפשה של נערה, של אישה צעירה שאינה מפסיקה לחלום על עתיד טוב.

גורם אחר שנמצא קשור לאושר הוא יחסים בין-אישיים, וגם כאן נראה שיש יתרון לנוכחות נשית. למען אושרם של האזרחים על המדינה לדאוג לקהילה מגובשת שיש בה כבוד ואמון, לתמיכה בחיי משפחה, תעסוקה איכותית, בריאות משופרת וחינוך ראוי לכולם – אלו תחומים המקדמים רווחה אישית המושתתת על יחסים בין-אישיים, והם גם תחומים שנשים נוטות יותר לקדם כאשר הן נמצאות במרכזי ההחלטות.

נשים בממוצע רגישות יותר, חושיהן מחודדים יותר, הן קולטות יותר בתחום הרגשי והבין-אישי, מתחשבות יותר בזולת ובעלות יכולת אמפתית ואינטואיציה גבוהות יותר. ואכן ראוי לציין, למשל, כי העץ הנדיב של סילברסטיין נכתב במקורו בלשון נקבה: Once there was a tree…and she loved a little boy. בהקשר זה נראה כי לנשים ששרדו את השואה שרואיינו על ידי טק, הייתה משמעות מגדרית מיוחדת לחייהן: מחויבות היתר והצורך לדאוג לאחר ולטפל בו, שנסכו בהן תקווה והעניקו טעם לחייהן גם כשהם על חוט השערה, ומנעו במשהו "חוסר אונים נרכש" אפשרי. אולי זוהי אחת הסיבות לתוחלת החיים הגבוהה יחסית של נשים: נראה שדאגתן של הסבתות, הנרתמות יותר והמחויבות יותר לגידול הילדים, מקנה להן הגנה מסוימת. התכלית היא אכן גרעין התקווה.

הקשר בין תקווה לנשיות מציע לנו לאוורר את מטרות החברה האנושית ואת דרכי פעולתה. לא עוד סכסוכים ותחרות טרופה, לא עוד פתרונות בכוח הזרוע המאפיינים את מודל השליטה הגברי, המבוסס על שליטה חיצונית שכלית. עלינו לשלב בפעולותינו את המודל הנשי, שהוא פנימי, בונה ומגן.

שיטוט בין דפי ההיסטוריה מפגיש אותנו עם נשים שמשלו בכיפה בדרך של פיוס ופשרה. לדוגמה ולמופת היא שלומציון המלכה, שתשע שנות שלטונה ביהודה החשמונאית היו שקטות ושלוות יחסית. היא דאגה לנתיניה, פתרה בעיות פנים קשות ומנעה בחוכמה איומי מלחמה. אחריה שוב שקעה הארץ בסכסוכים מפנים ומחוץ. מלכה אחרת מיוחדת במינה היא הלני, שסיפורה מרתק, אך לענייננו נציין כי בשבתה בארמונה בירושלים דאגה לספק מזון ומחסה לעניי העיר. עוד נזכיר את לוזן האפאצ'ית, מנהיגה חכמה ומרפאה שהצליחה למנוע את הכחדת שבטה והגיעה להסכם עם המתיישבים האירופים. בימינו יש לציין את מנהיגותה המוצלחת של מרקל ואת מנהיגת האופוזיציה במיאנמר סו-צ'י, שנאבקת נגד הדיקטטורה הצבאית בדרכי שלום ואף זכתה בפרס נובל לשלום ב-1991.

תכלית נוספת שניתן להציע לה לאנושות היא להשקיע יתר מאמץ בציווי הקדום "לעבדה ולשמרה": לשמר את הבית היחיד שניתן לה. ועידות לשימור הסביבה מתקיימות חדשים לבקרים, אך הכול דיבורים. והנה ניצוץ של תקווה מגיע, שוב, מהקנצלרית מרקל, שסגרה באומץ ובהחלטיות את מרבית הכורים הגרעיניים לייצור חשמל ועושה מאמצים להפיק חשמל בדרכים ידידותיות לסביבה. בהקשר זה ראוי לציין כי מספר הנשים הפעילות בארגוני סביבה גבוה ממספר הגברים, ולפני עשור הוענק פרס נובל לשלום לתאיי מקניה, "אם העצים", מקימת התנועה "חגורה ירוקה", שפעלה גם למען זכויות הנשים.

על האנושות להשתפר ולהתקדם בכיוון של שיתוף מגדרי נרחב, מעין "מסקיופמיניזם", שישלב גבריות עם נשיות. יכולתן של הנשים ומוכנותן לחולל שינויים לכלל החברה – ראוי שיבואו לידי ביטוי. מימי קדם דומה שקיבלו על עצמן את האחריות על האנושות ובמידה רבה – גם על האנושיות. אך כיום מוטב שתתחלק האחריות בין שני המינים, בכל תחום: מגלולות ועד גורלות. נראה כי התקווה טמונה בחינוך המגדרי, שיעודד כל מין לקבל בשלמות את הצד השני – על האנימה והאנימוס שלו. השאיפה להשיג תרומה וייצוג נשי הולמים לטובת האנושות כולה אינה חלום של תקוות שווא. כשכל אחד ואחת יתרמו מסגולותיהם הברוכות, תהא זו אולי תפילת התקווה לכולם יחדיו.

* מוקדש לאימהות הקוראות את התקווה בעיני בנותיהן, וגם לאבות, כמובן.