בין עזה ורמאללה נדון במקומה של ישראל במזרח התיכון

מענה לתגובות וניתוח שאלות מדיניוֹת מהותיות
מפת המזרח התיכון
צילום: Cacahuate commons.wikimedia.org

מהתגובות למאמרי הקודם "בין עזה ורמאללה" עולות שאלות כבדות משקל המעסיקות את הציבור הישראלי כמאה שנה. בתמצית: האם ייתכנו יחסי שלום בין מדינת ישראל ובין מדינות המזרח התיכון? וברמה הפרקטית – האם העולם הערבי-מוסלמי יהיה מוכן לקבל את המשך קיומה של הישות הציונית במזרח התיכון?

מבחינת מדינת ישראל, השלום חיוני לטווח הארוך, כי קשה לחיות כל הזמן על החרב. יחד עם זאת, העם היהודי הוכיח, אולי יותר מכל עם אחר בהיסטוריה האנושית, את נחישותו להיאחז בחיים חרף אין ספור מעשי התנכלות. עמים אחרים באותו מצב כבר נכחדו מזמן ונעלמו. המאבק קשה, מתיש, שוחק, מדמם, אך העם היהודי הוכיח שהוא אפשרי ועדיף על פני החלופה – התבוללות והיעלמות מוחלטת כעם (אף שיש מי שיאמר שגם אילו רצינו, עמי העולם לא אפשרו את ההתבוללות וטרחו להזכיר לכל מי שניסה שיהודי תמיד יישאר יהודי, גם אם ינסה לטשטש את זהותו).

מכאן יש לבחון את גישת עמי ערב לשאלה זו, ונעשה זאת בנקודות ספורות, כי תקצר היריעה. העמדות כלפי ישראל נטועות עמוק בשורשיה של התרבות המקומית במזרח התיכון. התרבות מאופיינת בתפיסת עולם דתית קולקטיביסטית דטרמיניסטית הנעוצה בבסיס הערכים העמוק ביותר ומשליכה על כל ההיבטים האחרים של התייחסות הערבי לשאר העולם. חרף המחלוקות הסיעתיות המניעות את הערבים למלחמות דם אכזריות בינם לבין עצמם, כקולקטיב הם בכל זאת מאוחדים נגד כל ניסיון של גורם חיצוני לפגוע בהם, כפי הבנתם. גם אם רבות המחלוקות, היריבויות והמאבקים הפנימיים הללו יישכחו נוכח איום חיצוני ויאחדו אותם נגד כל מי שנחשב לאויב חיצוני, וישראל היא היא אויב כזה.

העולם המוסלמי רואה את המזרח התיכון כערש מורשתו הדתית והלאומית, ואינו יכול לסבול נוכחות ריבונית זרה. לכן מבחינת המוסלמים הישראלים הם בדיוק כמו הצלבנים מתחילת האלף השני לספירה, ואחת דתם להיות מסולקים מהאזור בכל מחיר. במקרה הטוב יהיו מוכנים לקבל את הנוכחות של היהודים כבני דת משה, שהרי אפילו הקוראן אינו מתכחש למורשת הדתית המשותפת, אך לא כישות מדינית אלא רק כתושבים מדרג נמוך יותר.

ההתגייסות של מדינות ערב למלחמה בישראל בשלוש המלחמות הגדולות מעידה על עוצמת הסולידריות הקולקטיביסטית של האומה הערבית. כך התנהל גם המאבק בצלבנים. אמנם היה צורך לעורר את הבדווי בן המדבר לנטוש את אוהלו ועדריו ולצאת למלחמת קודש בפלסטין של אז, ולשם כך נבנה הנרטיב של הנביא שדילג עם סוסו לשמיים ומכיפת הסלע, אך זה היה אפקטיבי מספיק כדי לממש את המטרה העליונה – מזרח תיכון נקי מישויות לאומיות ודתיות זרות לאסלאם.

דוגמה נוספת לחשיבות ההיבט הקולקטיבי היא תגובת ערפאת למתווה קלינטון בפסגת קמפ דיוויד (2000), שבו הוצגה נוסחה לשליטה משותפת כלשהי של ישראל והרשות הפלסטינית על הר הבית. אבו מאזן הוא שלחש על אוזנו של ערפאת ודחק בו לא להיענות להצעה כיוון שראה עצמו כמייצג ומגן האינטרס הערבי-מוסלמי באשר הוא. לכן אף מנהיג מוסלמי לא היה ולעולם לא יהיה מוכן להסכים לשליטה ישראלית על הר הבית ללא הסכמה או אישור של כל מדינות ערב – וזה מן הסתם לא יקרה, לפחות לא בעתיד הנראה לעין. זו אחת הסיבות לכך שהמשא ומתן הישראלי-פלסטיני גורר רגליים, לאו דווקא בגלל ישראל אלא משום שאבו מאזן מבין שבכל משא ומתן יצטרך בסופו של דבר לעשות ויתור כלשהו, ובנושא השליטה על הר הבית – אין מצב מבחינתו.

בנסיבות אלו הסיכוי שמדינת ישראל תתקבל ל"משפחת העמים" במזרח התיכון הוא אפסי. אך נוכח המציאות של ישראל חזקה יחד עם סנקציות בין לאומיות אחרות, אפשר שמדינות ערב תהיינה מוכנות לבלוע את הצפרדע במסגרת "הסכמי שלום", שיהיה ברור לכל הצדדים שהם זמניים ועל תנאי – הסכמים בסגנון הודנה, שיאפשרו לצדדים להתאושש מנטל המאבקים האחרים ולאזור כוחות לקראת התמודדות נוספת במעגל דמים מתמשך.

שלום אמיתי יותר, אולי בסגנון האיחוד האירופי – שהיה המודל לשמעון פרס כאשר ניסה בכל כוחו ליצור "מזרח תיכון חדש" – לא יכול להתקיים. זה היה אפשרי באירופה, שהדת הנוצרית משותפת לכל מדינותיה, וגם זאת רק לאחר שהודברה המוטיבציה התוקפנית הגרמנית באופן סופי ומוחלט; ובל נשכח שעכשיו מתחילות להישמע חריקות בברית הזאת. אבל במזרח התיכון, עם שתי דתות ושפות שונות, כאשר ישראל נחשבת לנציגה של התרבות המערבית בחזית המאיימת על המסורת ועל ערכי התרבות המקומית – הסיכוי קלוש.

הניתוח הזה מוביל למסקנה שאפשר להגיע רק להסכמי שלום נקודתיים עם מדינות מסוימות במזרח התיכון על בסיס אינטרסים ביטחוניים וכלכליים משותפים, וכבר היום יש רמזים למגעים חשאיים לשיתופי פעולה ברמה כזו או אחרת. אך חשוב לזכור שהסכמים אלו הם זמניים ומותנים בגורמים רבים אחרים. לכן ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להרפות מהמתח ומהמוכנות הביטחונית, וודאי שלא לוותר על עמדות גאוגרפיות חיוניות. יש לזכור כי כמעט כל סעיף בהסכם שלום, בנושאים כמו כלכלה, מים, אנרגיה, סביבה וכדומה, יכול להימחק כהרף עין על ידי מי מהצדדים כאשר ימצא לנכון אם הביטול ישרת אינטרס כזה או אחר, אך יש שני סעיפים שאין מהם חזרה – גבולות ופליטים. נסיגה משטחים חיוניים או הסכמה לזכות שיבה כלשהי – לאחר שיוכרו באו"ם, פעולות אלה לא יהיו הפיכות. לכן הקברניטים חייבים לנהל משא ומתן זהיר ומפוכח, ולא לשעות לקריאות בנוסח "נו, תעשה כבר משהו" של כל חסרי הסבלנות.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

    1. כדי לשרוד יש דרכים ואמצעים שונים, שלום- הוא אחד האמצעים, אך לא היחיד- אף אם הנשאף והרצוי ביותר. הבעיה היא שלא מספיק שצד אחד חותר לשלום, זה תלוי גם בצד השני. ואם מחיר השלום הוא כזה המעמיד בסכנה את הקיום- אז יש לשקול אמצעים אחרים , שכן הקיבעון ב"שלום" כחזות הכול- עלול להיות יקר מדי בנסיבות הקיימות

  1. תודה על מאמר מצוין אשר פורש בפנינו את המציאות במזה"ת.
    ברשותך (אני מקווה) אוסיף שני דברים – ראשית, הסולידריות הערבית איננה כל כך אבסולוטית. ושנית, נכון דרשת שלמדינת ישראל אין סיכוי להשתלב במרחב. ישמרנו האל מלהשתלב במרחב. נוכל אולי לסייע לילידי המרחב לייצר מזון ולפתח מקורות מים. מלבד זאת אין כל רבותא מהשתלבות במרחב. רק לא זה.

    1. הסולידאריות הפן ערבית מוסלמית תבחן בסוגיית ההכרה בירושלים כבירת ישראל

  2. הקרב על הכרת ארהב בירושלים כבירת ישראל- היא אבן בוחן לסולידריות הפן מוסלמית ערבית בהיקשר זה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יונתן

מסתכלים קדימה

כיצד להגדיל את הסיכוי לבחירת מסלול מקצועי מיטבי