מטשטשים את עקבות מצעד האיוולת

מדוע אין מפיקים לקחים
תמונה של אורי
אורי מילשטיין

בספרה הקלאסי "מצעד האיוולת", ששמו הפך לביטוי שגור באפיון תפקודן של מדינות בהיסטוריה, חשפה ההיסטוריונית היהודייה-אמריקנית ברברה טוכמן את העובדה שאנשים יחידים, ארגונים ומדינות אינם מפיקים לקחי אמת, ועל כך משלמים מחיר כבד. תופעה זאת סותרת לכאורה את עקרון השרידות, שהוא אבן היסוד של הקיום. ואכן, כפי שהראה אבי תורת האבולוציה, חוקר הטבע האנגלי צ'ארלס דרווין, והראו גם אחרים, יצורים חיים מתפתחים כתוצאה מהפקת לקחים טבעית. לפי תורה זאת מפיקי הלקחים הם החזקים, כי הפקת לקחים תורמת לשרידותם.

אך מסתבר שדווקא היצור שאנו נוטים להחשיב לנעלה על הבהמה, על החיה, ובוודאי על הצומח ועל הדומם – האדם – מתנהג באופן רציונלי פחות והתאבדותי יותר מהם. זיהום הסביבה, המכה בכל אחד מאתנו, והאפשרות, שבמו ידינו פיתחנו, שהחיים עלי אדמות ייתמו בעקבות מלחמה גרעינית, הן תופעות המבססות תמיהה קיומית זאת. על פרדוקס מטריד זה כבר עמדו פילוסופים ותיאולוגים קדמוניים. אחד הביטויים לכך הוא סיפור פרי עץ הדעת בספר בראשית, שלא רק שגרם לגירוש אדם וחוה מגן עדן, אלא גם מנע מהם לעולם לאכול מפרי עץ החיים, היינו גזר עליהם להזדקן, לקרוס ולמות. בתיאולוגיה הנוצרית מדובר ב"חטא הקדמון", שלא רק מחייב את כולנו מאז אלא מוּבְנֶה בעצם הווייתנו, ומונע מאתנו, כאן ועכשיו, להפיק לקחים ולהבטיח את החיים.

הפקת לקחים המתקיימת באבולוציה הטבעית משמעותה ששורד בסביבה המאיימת של היקום ושל כדור הארץ הוא מי שמתאים את עצמו למציאות הדינאמית המשתנה ללא הרף ("הכול זורם", לפי הרקליטוס). מי ומה שלא מתאימים את עצמם מתפקדים באופן לקוי, ובסופו של דבר קורסים. והכול בגלל אכילת פרי עץ הדעת, היינו המעבר ל"אדם טכנולוגי", כשם ספרו המפורסם של ויקטור פרקיס. הזמן הטכנולוגי מהיר הרבה יותר מהזמן הטבעי, לפיכך גם הפקת הלקחים אמורה הייתה להיות מהירה יותר – אחרת נשלם במחיר יקר, שאותו משלמים המופעים האחרים בטבע, ואילו אנחנו מתאמצים לא לשלם כי אנחנו טכנולוגיים ומוסריים. עד היום לא הצלחנו לאמץ הפקת לקחים מהירה, ואפשר שכאן ועכשיו מתרחשת הפריצה הגדולה של הבינה המלאכותית.

מדוע הצליח האדם הביולוגי לפתח טכנולוגיות-על אך נכשל באימוץ תהליך של הפקת לקחים החיוני לשרידותו יותר מכל הטכנולוגיות? הקדשתי לכך חמישים שנות מחקר וחשיבה, ואלה ממצאיי: הסיבה לכישלוננו להפיק לקחים נעוץ באופיו הפרדוקסלי של עקרון השרידות, שמצד אחד מניע אותנו לפתח טכנולוגיות בכל התחומים החיוניים לשרידותנו, אך מצד שני מונע מאתנו לחשוף ליקויים. ללא חשיפת ליקויים לא ניתן להפיק לקחים, כי המשימה העיקרית (אמנם לא היחידה) של הפקת לקחים היא לא לחזור על הליקויים, אבל כדי לא לחזור צריך לחשוף. אלא שחשיפה חושפת גם את ליקויו האישיים של החושף ומסכנת את שרידותו, על כן הוא יתאמץ למנוע אותה. ככל שמעמדו בארגון בכיר יותר, כך מאמציו להסתיר ליקויים יסכנו את הארגון שעליו הוא אחראי. מכאן מסתבר שהאיש המסוכן ביותר למדינה הוא זה העומד בראשה, האיש המסוכן ביותר לצבא הוא ראש המטה הכללי והאיש המסוכן ביותר לחברה עסקית הוא מנהלה הכללי.

כמה דוגמאות כדי לסבר את האוזן: מאז שחר ההיסטוריה הצלחה במלחמות מבוססת על היכולת להפעיל בתיאום את החֵילות והזרועות השונים. במלחמת העצמאות שלנו ב-1948 לא היה תיאום בין החילות והזרועות. הלקח היה שעל צה"ל לפתח יכולת כזאת לקראת המלחמות בעתיד. זה גם היה הלקח של כל מלחמות ישראל עד מלחמת לבנון השנייה ב-2006 ועד בכלל. אם לקח חוזר על עצמו, סימן שהליקוי לא תוקן. הסיבה שהוא לא תוקן היא שהגורמים לליקוי לא נחקרו משום שלכל הרמטכ"לים ולכל מפקדי החזיתות היה עניין להסתיר את גורמי הליקוי שהיו באחריותם, כדי שלא ישלמו על כך מחיר אישי. כך מנע הרמטכ"ל יצחק רבין את חשיפת הליקויים ואת חקירת גורמיהם אחרי מלחמת ששת הימים, והם חזרו על עצמם ביתר שאת במלחמת יום הכיפורים.

אבל גם אם היו הרמטכ"לים מתעלים על מידותיהם ומבקשים לחשוף את כל הליקויים ולחקור את גורמיהם, לא היה הדבר עולה בידם, כי לכל שרשרת הפיקוד מתחתם יש אינטרס להסתיר את הליקויים. לדוגמה למפקד חזית המרכז במלחמת ששת הימים האלוף עוזי נרקיס ולמפקד חטיבת הצנחנים 55 אלוף משנה מוטה גור היה עניין להסתיר את הליקויים בקרב גבעת התחמושת. לכן הוא לא נחקר ולקחיו לא הופקו. אותו גדוד צנחנים 66 שילם את המחיר בקרב בעיר סואץ במלחמת יום הכיפורים. אותם דברים אמורים לגבי קרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, קרב סולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה וקרב ואדי סלוקי במלחמת לבנון השנייה.

אותם דברים עצמם אמורים לגבי המגזר העסקי: נוחי דנקר לדוגמה איבד שליטה באי.די.בי. גם משום שלא נחשף תפקודו הלקוי במינוף עסקיו ובהגדלת הלוואותיו וגם משום שלא הייתה לו שליטה ממשית בקונצרן הענק שניהל, ולא היה שום סיכוי שיהיה מודע לליקויים ולמחדלים שהתרחשו בו – ליקויים שלמנהלי חברות המשנה והמפעלים היה עניין להסתיר, כדי שלא יפטרו אותם.

מסקנה: לרוב האנשים אין יכולת קוגניטיבית להתמודד עם האבולוציה הטכנולוגית של חברת האדם, ולכן אין הם מסוגלים למנוע ליקויים, וגם לא לחשוף אותם, במגמה להפיק את לקחיהם או לפחות לצמצם את נזקיהם. שלושה לקחים אני מציע להסיק מן הנסיבות האלה:

ראשית, לפתח בינה מלאכותית ייעודית לחשיפת ליקויים. והמצליח – יקפוץ מדרגה לציוויליזציית לקחים מנצחת. שנית, בהמשך לעקרון "דע את עצמך", שהיה חרוט על שער מקדש אפולו בדלפי ביוון העתיקה, יש להטמיע בתודעתם של מקבלי ההחלטות בכל התחומים שליקויים תמיד רובצים לפתחם, ושאין להם סיכוי לאתר את כולם. כשאדם מודע למשהו, הוא מחפש אותו, ולעיתים גם מוצא. כמו כן בכל ארגון יש לקיים סדנאות סדירות לאיתור ליקויים והפקת לקחים, בהנחיית מומחה מחוץ לארגון. על פי ניסיוני בסדנאות כאלה, רוב המשתתפים אינם מעוניינים לשתף פעולה. לכן הצלחה של סדנה חיונית כזאת תלויה במנהיגות ראש הארגון, שבשלב ראשון ייתן דוגמה אישית ויחשוף את ליקוייו הוא, ובשלב שני יכפה על הכפופים לו לשתף פעולה.

לשלמות לא ניתן להגיע בשום תחום, אך לצמצם את הליקויים והמחדלים ניתן גם ניתן. הדרך הזאת קשה לאימוץ, כי מדובר בחידוש פרדיגמטי שאינו מרונן את הנפש. על כך כתב הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה בסוף ספרו החשוב "האתיקה": "היפה קשה".

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

24 תגובות

  1. מנהלים מפחדים להודות שטעו ומחפשים תירוצים להגן על גלישה של קבלנים וספקים כי אינם רוצים להודות בטעויות הניהול והפיקוח והתכנון שלהם

    1. מצד שני ללא חשיפת טעויות לא ניתן להפיק לקחים והעסק יקרוס. בין הודאה בטעות לבין קריסה של המערכת מוטב למנהלים להודות בטעות באופן מסודר. לשם כך יש לקיים סדנאות לאיתור ליקויים ולהפקת לקחים יישנו את התרבות בעסק, כפי שאני מציע במאמר.

  2. היודעים את שלפניהם, מסוגלים להתייחס לשגיאות שלהם עצמם, ושל המערכת כולה, כפםלטפורמה להפקת לקחים. אני בטוחה שאנשי הצמרת בתעשייה, במסחר, בפיתוח חדשני במדע ובכל נושא שהוא, נהגו כך, בניגוד, כמעט, לטבע האנושי.

    1. בשום ממסד זה לא קורה, לרבותת המערכת האקדמית והמחקרית. זה קורה בשוק הפרטי לעיתים רחוקות כשאנשי הצמרת הם גם אינטלקטואלים והם מבינים את האיום שבעקרון השרידות.

  3. כיוון שאתה מבסס את התיאוריה שלך במאמר דנן על תורת האבולוציה של דרווין ומשם אתה ממשיך אני מבקש להתיחס רק לאספקט הזה במאמר ולא לאיזכור הפולקלוריסטי של סיפורי התנ"ך או המעשיות של המיתולוגיה היוונית. אני מתנצל מראש על הסגנון שלי, אולם אין לי ברירה אחרת כיוון שאני מחייב לציין שאתה טועה כבר מההתחלה. אין דבר כזה שיצורים מתפתחים כתוצאה מהפקת לקחים.. הפקת לקחים לא מתקיימת באבולוציה הטבעית, למעט אולי מתחילת הופעת ההומו ספיינס, שזו תקופה שארכה שבר של אחוז מתקופת האבולוציה. תורת דרווין נסמכת על רעיון נכון – הישרדות של המתאימים. וההישרדות נגרמת כתוצאה ממוטציות שהן תהליך מתמטי סטטיסטי שאין לו כל קשר עם פעילות מנטאלית. המוטציות קורות כתוצאה מחוסר התאמה מקרית של ארבעת הנוקליאוטידים שבונים את ה – DNA שקורית בעת ששתי שרשרות DNA יוצרות זיגוטה. רק אחת ממיליונים מצליחה והיא הנותנת את היתרון למי ששורד. אם כל היתר מבוסס על טעות זו – אנא הסק בעצמך.

    1. מר יצחק דגני הנכבד!

      תודה על תגובתך המושקעת ובעקבותיך גם אני "מתנצל מראש על הסגנון שלי":

      אם תקרא שוב את מאמרי תיווכח שאינני מבסס את טעוני על תורת דרווין אלא על הפרדוקסליות של עקרון השרידות שאותו ניסחתי בספרי "תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות" (1991). על דרווין לא ביססתי כלום אלא אזכרתי אותו בהקשר ל"הפקת לקחים טבעית" דהיינו התאמה טבעית (בתהליך מוטציוני) למציאות המשתנה וזה מה שאתה כתבת.

      ואשר ל"איזכור הפולקלוריסטי של סיפורי התנ"ך: את ספור פרי עץ הדעת בספר בראשית אינני מבין כפולקלור אלא כמשל של חכמים מהעת העתיקה, שחברו את ספר בראשית, לסכנה לשרידות החיים על ידי הטכנולוגיה שהיא נגזרת של הדעת.

      את הביקורת שלך הסביר תומס קון בכך שבעלי פרדיגמה רווחת מפרשים רעיונות החורגים מן הפרדיגמה באמצעות כלים שהם מכירים אך אין הם רלוונטיים.

      1. תודה על תגובתך לשלי ועל דבריך.
        אני שמח שקבלת את דעתי ואתה יורד מהעץ בעניין הרלוונטיות של האבולוציה ללוז של התאוריה שלך כיוון שרעיון האבולוציה סותר את לוז מאמרך החשוב.
        לגבי הפקת לקחים – אנא קרא את מאמרי על נושא הקיבעון המנטלי שהתפרסם באתר זה בעבר הקרוב. בוודאי שמנהלים בכל הדרגות (גם בצבא)מכסים על "פשלות". העניים הקרדינלי הוא למצוא את שביל הזהב בין הרס עצמי לבין אפס טעויות על מנת להשיג יעילות אופטימלית בכל ארגון. שים נא לב שכתבתי אופטימלית ולא מכסימלית שאף פעם לא תושג.
        על כן ריסון מסוים של "הלקאה עצמית" הוא מחוייב המציאות. דווקא בצה"ל, בדרך כלל, מתקיים האיזון הנכון. עודה – ניצחון ללא תקדים הן בששת הימים והן בכיפור וזה רק המעט לומר. "חיטוט בפצעים" אינו ערובה לביצועים יותר טובים.

        1. יצחק דגני!
          א. אינני יכול לרדת מעץ (דרווין) שלא עליתי עליו כפי שכתבתי בתגובתי הקודמת.
          ב.מכיוון שהמציאות היא פרדוקסלית/דיאלקטית בכל נושא וגם בביקורת ובהפקת לקחים יש לקיים איזון בין כל הגורמים. הבעיה היא שבגלל מורכבות המציאות לעולם לא נדע את כל הגורמים ולכן טעויות ומחדלים לפתח רובצים.

          1. בוא נעזוב את העץ. הוא פחות חשוב. בעניין זה אני מתרשם שירדת לסוף דעתי.
            העיקר הוא שבסופו של דיון אנו מתכנסים לאותה מסקנה – יש לקיים איזון בין כל הגורמים.
            תודה על דיון מפרה.

  4. שולמית!
    אחדים מ"היודעים את שלפניהם", מודעים לליקויים של עצמם ומשתדלים להפיק לקחים וגם עושים זאת. אבל רובם אינם מוכנים לחשוף את ליקוייהם בפני אחרים. בלא דיאלוג לא ניתן להגיע לאבני היסוד ולכן גם הם לא מפיקים לקחים באופן אופטימאלי

  5. שכל האורגניזם הוא שורדני, כך גם המוטציות מתנהגות, זה מסביר בין היתר גם מדוע בדור נבער וחשוך נולד גאון עם מחשבות תפיסות ורעיונות מתקדמים, לדוג' אברהם אבינו שהביא את הקידמה והתרבות הנוכחית לאנושות!

  6. בלי לבחון דבר. זה קורה גם לך. ולכן אנשים חוששים מביקורות.

  7. אם קובעים יעדים מדידים, אפשר לדעת בבירור אם הושגו או לא
    ואם לא הושגו נדרשת בדיקה מדוע
    אם אין יעדים מדידים, כמו שמקובל במדינתנו בכל המישורים, בכל התחומים, בכל הרמות, אז קל להסתיר כשלונות
    בואו נפתור קודם כל זאת

  8. כאשר האמון מופר, הקשר בין המנהיגים מתנפץ, נחשפים כל האריזות "שאטמו" את השקיפות לתקלות. כמו בסכסוך בין כנופיה שבו פתאום רואים עדויות, גם בתבוסה שבה יש סכסוך שלא נפתר, יאשים כל אחד את הכישלונות של השני,ודווקא אז יש סיכוי לשיפור ולימוד. לסיכום השרידות האישית גוברת על הקבוצתית,כשהכשלון גדול מדי, ואי אפשר לעטוף את הכישלון , ואז השקיפות פורצת, ויש סיכוי להתפתחות ובנייה עם לימוד.

  9. שאין על מי לסמוך שם בשלטון בכל מקום
    אף פעם אסור לסמוך על אדם אחד
    צריך צוות רציני ומגובש

  10. זאת הפעם השניה שלא פרסמתם את תגובתי למאמר. אם אתם לוקחים את עצמכם ברצינות, לא הייתם עושים זאת מאחר שלא הפרתי את כללי האתר. אם לא תתתקנו את דרככם בסופו של דבר ערך האתר ישאף לאפס. אני מציע לכם להפסיק את מצעד האיוולת שלכם. ד"ר מילשטיין יודע איך להתקשר איתי ישירות ואתם מוזמנים להסביר לי את מניעיכם.

  11. כיוון שבהתאם לנאמר בסרט של הסנדק…."הכל אישי " ..צריך לנתק את העובדות מהאישי.
    בפאזה ראשונה,יש להציג עובדות [עם סימוכין ] בלי הקישור לאנשים בתיפקוד, ובשלב.
    רק כך המשוב יהיה בר תוקף וניתן ללימוד.
    כל הצמדה אישית,בסופו של דבר תפיל הכל בגלל אינטרסים.

    1. שמעוין, אחת הסיבות לאי הפקת לקחים היא קיום המלצתך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של עוזי

אובדן רגש הבושה

המנהיגים כיום מתנהלים בעולם פוליטי חסר בושה

דילוג לתוכן