בין עזה ורמאללה

ניסיון פיוס שנועד לכישלון
תמונה של אבו מאזן יושב
אבו מאזן תמונה: World Economic Forum nn.wikipedia.org

בימים אלה אנו עדים למתיחות רבה בזירה המקומית בניסיון הפלסטינים ליצור פיוס בין חמאס ואש"ף. פיוס שכזה הוא תנאי ותקווה לחידוש המשא ומתן הפעיל, פנים אל פנים, בין הרשות ובין ישראל לקידום הסדר הקבע, שנגדע עם כישלון שיחות קמפ דייוויד ודחיית הצעת אולמרט. המכשול העיקרי הוא שני תנאים שהוצבו לחמאס: הכרה במדינת ישראל והתפרקות מנשק. מעניין שבשתי הדרישות הללו יש תיאום ישראלי-פלסטיני, והן הוצגו באנגלית ובערבית.

אף שבעיניים מערביות יש היגיון רב בהצבת שני תנאים אלו כבסיס לחידוש השיחות הישירות, הם מתעלמים מהשפעותיה של תרבות החברה הערבית, שאינה מאפשרת לחמאס להיענות. תרבות "הכבוד" המלווה בממד "גבריות" דומיננטי המאפיינת את עמי המזרח התיכון, קובעת את ערכו של אדם על פי היחס שהוא מקבל מסביבתו החברתית הקרובה, והתפרקות מנשק – החרב שעל מותני האציל הבדווי – גם אם סמלית, נתפסת כעלבון אישי וחברתי שאין לו כפרה, כניעה מחפירה ואובדן פנים. אפילו פיצוי כספי, אף אם ניכר, עלול שלא לרצות את הפגוע ואת חברי קהילתו הקרובה. סאדאת היה מוכן לבוא לירושלים רק לאחר שהושב כבודה של האומה המצרית במלחמת יום כיפור, כפי שהבין מזכיר המדינה האמריקני קיסינג'ר, ולכן לחץ על גולדה מאיר לאפשר זאת. חמאס רחוק מאוד מכך.

הדרישה השנייה מחמאס – להכיר במדינה הציונית – גם היא הופכת להם את הקרביים. מי שחונך מגיל שלוש שהיהודים הם קרובי משפחה של הקופים והחזירים וכי אחד דינם להיות מוטבעים בים, אינו יכול ככה סתם "להכיר" בזכות קיומה של הישות הציונית במזרח התיכון. זהו מעשה הנחשב לבגידה באינטרס הכלל-ערבי הקולקטיבי, והפלסטיני במיוחד. אמנם יש באסלאם מנגנונים המאפשרים שינויים קיצוניים בעמדות כלפי היריב, כאשר הם מתחייבים מיחסי הכוחות, אך מדובר בשינוי נקודתי וברור לכול שאין כל כוונה לממש את ההצהרות לאורך זמן. ובכל זאת הצהרה כזו מעידה על חולשה בזירה המקומית, והיא מחייבת לנקוט מאמצים רבים לשקם את הכבוד שנפגע, גם אם ירחק היום.

יש להביא בחשבון שגם הציפייה שהמדינה הפלסטינית לעתיד תהיה מפורזת מנשק לא תעמוד במבחן המציאות, חרף "הסכמים" כאלה ואחרים, שכן מבחינת הפלסטינים ריבונות אינה יכולה להיות שלמה ללא האפשרות לאחוז בנשק ולהציג אותו בגלוי. ישראל צריכה לדעת שדרישת הפירוז, גם אם תתקבל בהסכם כזה או אחר, אין לה סיכוי להתממש אפילו בטווח הקצר, ותעיד על כך הבעתה האוחזת את המלך הירדני מהאפשרות שהצבא הציוני לא ישב על גדת הירדן.

ההכרה במדינת ישראל היא מכשול קל יחסית, שכן חמאס יכול לפטור עצמו במילים זמניות שאינן מחייבות מימוש, אך דרישת הפירוז אינה מעשית. כמעט בלתי אפשרי להאמין שאבו מאזן באמת מצפה שחמאס יתפרק מנשקו, וייתכן שמטרת הדרישה הפומבית היא רק לרצות את שליחי טראמפ בכנות כוונותיו, וכך ללחוץ על ישראל להגביר את מגמת הוויתורים החד-צדדיים, המאפיינת את תהליך המשא ומתן מתחילתו.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. לנצח נאכל חרב? מדכא. אז לא עושים כלום? מקבלים את הגזירה?

  2. המבינים אותנו כל כך יפה, כפי שכותב המאמר הזה מבין את החמאס.

  3. כאן באתר מהשבוע. הוא צודק. אם תהיה התנגשות עם הפלשתינאים רוב האשמה תהיה בעיקר שלנו

  4. שאולי לא מספיק חד בכתבה
    לא רק הפיוס בין שני המחנות הפלשתינאים לא יצא אל הפועל
    גם הפיוס בין הפלשתינאים לבנינו לא מעשי

  5. ואני מאמין שיש סיכוי שהפת"ח ישתלב ויוביל. ואם מדינת ישראל חכמה היא יכולה לסייע לפת"ח ולהגביר הסיכויים שזה יקרה.

    1. לא די באמונה, יש לבחון את המציאות ולהצביעולנמק מדוע לדעתך יש אינטרס לשני הפלגים המתמודדים על השליטה על עתיד הפלסטינים לנתוש את הבדלי האידיאולוגיה ולהתאחד
      ויותר מכך, אם יתרחש איחוד, איך לדעתך זה יכול להשפיע על עמדותיהם לשלום עם ישראל
      אחרי זה- נדבר שוב
      בברכה
      גדעון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של משה

במלתעות הדת

על הרומן "משכילה" מאת טארה וסטאובר