פיגוע בעמוד 2

המצב הביטחוני שולט על חיינו ומכתיב סדר יום נוקשה
צילום דף עיתון
עמוד ראשי ב"ידיעות אחרונות"

בערך אחת לשבוע אנו מתבשרים במבזק חדשותי על אירוע שהתרחש ממש לפני דקות ספורות, וככל הנראה יש בו נפגעים. האירוע יכול להיות דקירה, ירי, דריסה או פיצוץ – ולזמן קצר המתח עולה והדרמה בשיאה. מה קרה? מי נפגע? איפה? יש הרוגים או פצועים?

לא חולפות אלא דקות אחדות ומגיע עדכון: הדריסה קרתה בגלל נהג שאיבד שליטה על הבלמים; הדקירה התרחשה בגלל מריבה על חנייה; האוטו שהתפוצץ שייך לעבריין מוכר; האבנים שפגעו במכונית נזרקו בלוויית צעקות "שאבעס" ולא "אללה אכבר".

תודה לאל. אפשר לחזור לשגרה.

אומנם יש צער רב על אלו שנהרגו באירוע כזה, אבל אין זה צער ששובר שגרה. הפצועים המסכנים נקלעו למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אלו דברים שקורים, מה לעשות?!

אנשים חפים מפשע נהרגו על לא עוול בכפם, משפחות נהרסו, פצועים נושאים צלקות לכל החיים – זה נורא ואיום אך רק ברמה משנית ברצף הידיעות החדשותיות. צריך שתתרחש תאונה מחרידה שבה ייהרגו אנשים רבים, ורק אז יש סיכוי שהידיעה תפתח את מהדורות החדשות, כמובן בתנאי שלא יהיה פיגוע דקירה בדיוק באותו יום.

פיגוע דקירה קודם לכול – "מחבל דקר אדם בסניף שופרסל" זו ודאי ידיעה שפותחת את מהדורות החדשות, ולפעמים גם שווה שידורים ישירים מאזור הפיגוע, עם כתבים הפרושים בשטח, ופאנל מומחים באולפן. ובעיתונים– הדיווח על הפיגוע מתפרש על פני העמוד הראשי כולו, לרבות תמונות צבעוניות מזירת ההתרחשויות.

אולם את הדם מהדריסה הקטלנית בכביש 70 שטפו מהר, ומחקו כל זכר וסימן. בזירה המדממת עברו הרבה מכוניות וייבשו בצמיגיהן את כביש האספלט השחור, שימתין לקורבן הבא.

איש לא יעז להזיז את הפיגוע מהכותרת הראשית בעיתון, ולהעביר אותה לעמוד 2. אחרי שבעים שנות עצמאות, "המצב הביטחוני" ממשיך לשלוט על חיינו ולהכתיב לנו סדר יום נוקשה שאסור לסטות ממנו.

הממשלה הזאת, כמו קודמותיה, לא תנסה לשנות את המצב, כי הפחד של הציבור משרת את המנהיגים. כך היה מאז ומתמיד. התקשורת מצידה משתפת פעולה ובלי לחשוב יותר מדי משתתפת בחגיגת הפחד – גם כי היא שבויה בקונספציה וגם, כן, כן, מותר להגיד בקול רם: היא נהנית מהעלייה ברייטינג ובעקבותיו גם מהרווח שבפרסומות.

ואיש לא עוצר רגע לחשוב: האם לא הגזמנו קצת? הרי אם יש משהו שהטרור משיג, זה בדיוק את זה: כיסוי תקשורתי מלא, ליבוי להבות הפחד והאימה, שימור המתח התמידי והאיום הקיומי של אזרחים. כל מהדורת חדשות שנקטעת – זה עוד קלף מנצח שלהם, וערעור הביטחון העצמי שלנו.

מי שמכיר את ההיסטוריה של מדינת ישראל יכול להשתאות אל מול הפער התודעתי שנוצר.

בשנים הראשונות לקיום המדינה היינו מוקפים במדינות אויב שצבאותיהן הגדולים החזיקו כלי נשק אימתניים, מיליוני חיילים, דיביזיות טנקים, מטוסים ואוניות מלחמה. היה פחד באוויר, אבל סמכנו על צה"ל ועל מנהיגינו.

ממי מפחידים אותנו היום? מנער בן 17 עם קרל גוסטב, מתלמידת תיכון עם סכין בתיק, מטכנאי של בזק שרוכב על קטנוע. בלי לזלזל בסכנה הנשקפת מכל אחד מאלה, יש במדינה דברים מפחידים לא פחות. למשל: נהג שעוקף בפראות וחוצה פס לבן, או חיילים של ארגוני פשע ברחובות.

הסטטיסטיקה מוכיחה: הרבה יותר אנשים נהרגים ונפצעים בתאונות דרכים ובאירועי פשיעה מאשר בפיגועים.

אבל רק פיגועים מעוררים אצלנו את הרפלקס הלאומי שגורם לנו להפסיק לחשוב על כל דבר אחר מלבד האיום הביטחוני.

כמה עוד אפשר?

עם כל הכבוד לאינתיפאדה, אנחנו עם חזק ויש לנו צבא חזק שאפשר לסמוך עליו. אנחנו אומת סטרטאפ, יש לנו מטבע חזק ויציב וכלכלה לא רעה בכלל. נמל התעופה שלנו קורס מעומס הנוסעים לחו"ל, המסעדות והברים מלאים עד אפס מקום, זמרים ממלאים אולמות, החתונות וחגיגות בר/בת מצווה מתחרות אלה באלה במספר המשתתפים בהן. אז למה ההתעקשות הזאת להמשיך ולהיצמד לסעיף בלתי כתוב בתקנון הלאומי שמחייב להתייחס בכובד ראש לאירוע לאומני, ולא לחזור לשגרה עד שלא נהיה בטוחים שלמדנו את כל פרטי האירוע?

עם המנהיגים אין טעם לדבר. הם לא יתנו לנו להתנתק מהמצב הביטחוני, להפך, הם יתחזקו אותו 24/7 כאילו אין לנו זכות קיום בלעדיו.

אבל התקשורת – לפחות היא יכולה לשחרר אותנו מהמועקה האין-סופית של הדיווחים השוטפים על כל פיגוע, ולתת לנו לחיות כמו כל אומה אחרת בעולם. עם הטוב והרע שיש בנו.

רק לאמצעי התקשורת יש את היכולת להעביר את פיגוע הדקירה של מחר לעמוד 2 בעיתון, ולידיעה מספר 8 במהדורות החדשות. היכולת הזאת תהפוך את הפיגועים ממחלה סופנית למחלה כרונית שאפשר לחיות איתה. כמו תאונות הדרכים, כמו החיסולים הפליליים.

כשזה יקרה, נפסיק לפחד מהטרור, ומחולליו יאבדו את הקלף החזק ביותר שלהם.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. תודה על מאמר מעולה. מסכים עם כל מילה שכתבת. יישר כוחך.

  2. למה למנוע בצורה מלאכותית מאנשים לדעת את המציאות. מה שאתה מציע זאת טמינת הראש בחול.

    1. הוא לא מציע להסתיר, אלא להצניע, לפחות כמו את תאונות הדרכים. האם דיווח על 500 הרוגים בשנה מתאונות בעמודים אחוריים – זו טמינת ראש בחול ?

  3. תראה את ערוצי הטלויזיה שלהם. גם כאשר אנשי דאעש כרתו רשי 2 יפנים.

  4. רוצים מבזקים וכותרות גדולות
    כמעט לא נכנסים לתוכן יותר מפורט
    אלא אם כן מדובר בכדורגל
    שם רוצים לדעת כל מה שהשחקן אמר על האמא של השופט ומתי התעטש שחקן הרכש
    עדות על משהו לא טוב שקורה לנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

שרטוט סמלי בית

מהי חברת ניהול נכסים?

שירותים נרחבים לבניינים על מנת שהמבנה יישאר מטופח וישמור על ערכו

שאול אייזנברג

שכונה

פיטורי המאמן במכבי תל אביב

פיצוץ אטומי

על הסף

חידוש הסכם הגרעין עם איראן – תרחישים אפשריים