לימה בעד ספרות ישראלית

למחרת נחיתתי בלימה, מותש מן העיכוב בטיסות, צלצל במפתיע הטלפון בחדרי במלון. על הקו היה רפי זינגר, שגריר ישראל בפרו, שאותו הזדמן לי להכיר לפני כתשע שנים בברזיל. בלי גינוני טקס דיפלומטיים המאפיינים לעתים שלא לצורך כמה מהקולגות שלו, ביקש זינגר לקבוע אתי פגישה, ואליה הוא הגיע כהרגלו בקודש לבוש במכנסי ג'ינס. בכמה מהמפגשים הרשמיים הבאים שהיו לי אתו, הוא כבר לבש חליפה ועניבה ולרגע לא זיהיתי אותו.

במפגש סיפר לי זינגר שתנועת החרם נגד ישראל, הבי-די-אס, הגיעה גם ללימה, והם בחרו דווקא בהשקת הספר שיזמתי וערכתי "ירושלים של מעלה, ירושלים של מטה", הכולל שמונים יוצרים עבריים הנפרשים על אלף שנה, כדי למנף את עוינותם לישראל. זינגר הסביר שמדובר אמנם בקומץ בלימה, ושהאהדה לישראל גוברת על העוינות, כפי שהתרשמתי מאוחר יותר בעצמי, אבל שהשגרירות ערוכה לכל מצב.

בימים הבאים שמעתי גם ממ"מ השגריר, אריאלה ראדה, על דאגתה מפני האפשרות שיתנכלו לאירוע. תנועת הבי-די-אס קראה להחרים את אירוע ההשקה ואף יזמה פרסום מאמר נגד ישראל באחד מעיתוני לימה, כשהיא משתמשת דווקא בשמי לצורך כך. כסופר ועורך שפרסם בספרדית את אנתולוגיית "ספר השלום", שבה משתתפים יוצרים יהודים וערבים, הצטערתי לשמוע שפרו-פלסטינים רדיקלים בוחרים דווקא באירוע ההשקה הזה על מנת לנגח את ישראל, במקום באירועים שבהם משתתפים נניח פוליטיקאים. תנועות כמו הבי-די-אס עלולות להתנגד לכל דבר שמריח מישראל, גם אם מדובר בשוחרי שלום או באנשי תרבות א-פוליטיים.

גם ביריד הספרותי בגוודלחארה, דצמבר 2013, שבו הייתה ישראל מדינה אורחת, בחרו פרו-פלסטינים להפגין דווקא בהשקת האנתולוגיה בספרדית "לוס פחארוס נו קנטאן אן אושוויץ, הציפורים לא מזמרות באושוויץ", ספר השואה בעריכתי בהשתתפות 57 יוצרים ויוצרות ישראליים, כדי לנגח את ישראל. בעיניי זה היה ממש גול עצמי מהדהד לצעוק שישראל עושה כביכול שואה לפלסטינים, כשאני מציג ספר המדבר על שואת ששת המיליונים, וכל זאת יומיים לאחר שהצגתי באותו יריד את "ספר השלום" ויום לאחר שניגנתי כינור שני באירוע עם המשורר הדרוזי נעים עריידי, שהשתתף אף הוא ב"ספר השלום" עם שניים משיריו המשובחים על ירושלים. עריידי היה בעיניי דוגמה טובה לדו-קיום. כתב בשתי השפות, ערבית ועברית, וחקר את שירתו של אורי צבי גרינברג, הגם שלא הסכים עם דעותיו. עריידי אמר פעם: "אני לא יכול להתווכח עם אלוהים בערבית, כי אז כל הדתיים המוסלמים והדרוזים יקומו עליי, ואולי אהפוך למנודה. לעומת זאת, אין לי בעיה להתווכח עם אלוהים בעברית" (עריידי נפטר למרבה הצער לפני כשנתיים).

בהשקת ספר השואה לא היססתי להתעמת עם המפגינים על בורותם, והצעתי להם להפגין בבמות אחרות, לא ספרותיות. אין דבר מאוס בעיניי יותר מאשר ערבוב מגמתי של ספרות ופוליטיקה, כפי שנהוג לעשות בימינו יתר על המידה ולא רק בישראל. המפגינים הפרו-פלסטינים, כעשרים במספר, באו מוכנים וחוללו שם מהומה רבתי בתום ההשקה: השמיעו סיסמאות אנטי-ישראליות וצעקו בגנות ישראל, ואף התקוטטו עם כמה מהנוכחים ועם השומרים שסילקו אותם משם בכוח.

האם יתרחש גם בלימה שידור חוזר? שאלתי את עצמי.

למרבה המזל, התעמולה האנטי-ישראלית לא הצליחה הפעם במיוחד. לאירוע ההשקה של האנתולוגיה הירושלמית, שהתקיים בחנות הספרים הידועה "ביריי", השוכנת ברובע מיראפלורס בלימה (חנות מרשימה למדי העמוסה באין-ספור הצעות ספרותיות מעניינות), הגיע קהל מקומי, וכן שני ישראלים: איירין ששר, ששימשה במשך ארבעים שנה כמרצה ללימודי אמריקה הלטינית והשפה הספרדית וכך עד לפרישתה לגמלאות (ששר היתה גיסתו של הסופר וההוגה המנוח מיכאל ששר, שפרסם בשעתו בין השאר ספרי שיחות עם ישעיהו ליבוביץ ועם השופט חיים כהן); וכן ענת קהתי, ששוחחה אתי ביריד על יצירתו של הסופר והמשורר הישראלי אילן שיינפלד, אחד משמונים ושישה המשתתפים באנתולוגיה חדשה שפרסמתי, "אסקריטו אן לה סניסה" (כתוב באפר), העוסקת אף היא בשואה.

השגרירות הגיעה הפעם מוכנה. סגן קצין הביטחון של השגרירות ליווה את אריאלה ראדה שישבה בקהל. רפי זינגר התנצל שהוא לא יוכל להגיע, כי יהיה בנסיעה, אבל עקב אחרי האירוע בשלט-רחוק. הספרייה נראתה קצת מנומנמת ביום השניים באוגוסט בשעות הערב, ולרגע נדמה היה שבהשקה ישתתפו לבסוף רק שוחרי ספרות או שוחרי ישראל. רגע לפני ההתחלה הגיעו שלושה מראשי החרם נגד ישראל בלימה, שתי נשים וגבר, שהזדהו כפרו-פלסטינים וכרכו כאפיות על צווארם. אחת הנשים ניגשה אליי בנימוס רב, חובה לציין, הגישה לי מסמך אנטי-ישראלי וביקשה שאקרא אותו. השבתי לה בנימוס שאקרא אותו בהמשך, וכשעלעלתי, הוא חזר למעשה על הטענות המרכזיות שהוצגו במאמר שהתפרסם בעיתון בלימה.

את האירוע הנחה דמיאן וובר, מורה לעברית בבית הספר היהודי בלימה "ליאון פינלו". וובר חי בשעתו בחיפה, מה שהקל על החיבור המיידי שלי אתו, כחיפאי לשעבר. אחרי שוובר הציג אותי ואת הספר, בחרתי לפרק את הפרו-פלסטינים מנשקם, כשפניתי אליהם ישירות וציינתי שמדובר באירוע ספרותי, ואני מבקש לשמור על הא-פוליטיות שלו ולא לערבב פוליטיקה בספרות. בהמשך הערב, בעודי מדבר, עקבתי אחריהם וראיתי שהם צוחקים מאחת הבדיחות שהשמעתי, והבנתי כבר ששום דבר רע לא יאונה הפעם מנוכחותם.

כעבור שעה קלה הם קמו ממקומותיהם ועשו את דרכם לעבר היציאה, תוך שהם מנסים לצלם. ענת קהתי ועוד מישהו הזדרזו לבצע להם חסימה כפולה כמו במגרש הכדורסל כדי למנוע צילומים, והמוחים פרשו משם בלי למחות. לרגע היה נדמה לי שאחת המפגינות השקטות אף נופפה לי לשלום מרחוק, אבל אולי זה רק נדמה לי. מכל מקום, שמחתי שהפעם זה לא נגמר בהפגנה אלימה כמו ביריד בגוודלחארה.

ביריד בלימה לא נרשמו תקריות. הדוכן הישראלי, שעוצב בצורה מושכת, זכה למבקרים רבים, והקהל המקומי בחר שלא להיענות לקריאה להחרים את ישראל וגילה עניין רב. גם בהרצאות האולם היה מלא. במפגש מעניין שארגנה אריאלה ראדה בביתה, המשקיף על חוף הים של לימה, הזדמן לי להכיר שמונה סופרים פרואנים, ביניהם סופרת ממוצא פלסטיני מצד אמה, שלא מצאה שום פסול להגיע למפגש ובלי כאפייה. היא והמשתתפים האחרים סיפרו אנקדוטות משעשעות שונות על חייהם והתנסותם כסופרים בפרו, ושיבחו את ממשלת פרו על כך שטרחה השנה לשדרג את היריד ולהפוך אותו לאחד הגדולים בדרום אמריקה.

ממשלת פרו השקיעה הפעם ממון רב ביריד, שאליו הוזמנו 78 סופרים זרים, שלושים מהם ממקסיקו, שהייתה המדינה האורחת. ביריד ביקרו בסך הכול יותר מ-550 אלף מבקרים, ובמהלך סוף השבוע שבו התארחתי שם, היה קשה לפלס דרך בין הדוכנים ההומים. לפי הנתונים הרשמיים, נמכרו ביריד ספרים בסכום של 17.6 מיליון סול, שווה ערך לכ-5.5 מיליון דולר (לפי נוהלי היריד, שגרירויות זרות אינן יכולות למכור ספרים בדוכנים שלהם).

אולי בישראל לא כולם יסכימו אתי, אבל מהתנסות מצטברת בדרום אמריקה, מסתבר שהספרות עדיין חיה ובועטת באזור זה של העולם והיא גם יכולה להיות מכשיר הסברתי מוצלח. הירידים הללו תורמים להפצת הספרות והתרבות הישראלית, ובעקיפין גם להצגת הצד החיובי של ישראל, לא פחות מהפצת מוצרי ים המלח או תעשיית ההייטק למשל. ולבטח הם תורמים יותר מאשר הצהרות פוליטיות.

*

הסופר ירון אביטוב הוזמן כאורח יריד הספרות בלימה מטעם שגרירות ישראל בפרו ומשרד החוץ.

*

צילומים: Edith Cruz

הצילומים מתפרסמים באדיבות שגרירות ישראל בפרו ומר שמוליק בס, מנהל אמריקה הדרומית אגף אמריקה הלטינית והקריביים במשרד החוץ. הם מיועדים לפרסום רק באתר זה וללא אישור העתקה.