החלטות מעצבות

מה קבע את פני היחסים עם הפלסטינים ביהודה ושומרון
שלמה גזית
אלוף בדימוס שלמה גזית

בימים אלו אנו מציינים חמישים שנה למלחמת ששת הימים, חמישים שנה לשלטון הישראלי ביהודה ושומרון, לרבות שליטה על קרוב לשלושה מיליון פלסטינים.

רובה המכריע של האוכלוסייה היהודית החיים כיום בישראל נולדו בארץ או הגיעו לכאן לאחר מלחמת ששת הימים, ולמעשה אינם מכירים בפועל את ישראל שבתחומי ה"קו הירוק" ואינם מודעים לכך שהמדינה שבתוך ה"קו הירוק" התקיימה רק 19 שנים.

במאמר זה אבקש לציין חמש החלטות שנתקבלו בישראל בימים ובשבועות הראשונים שלאחר המלחמה ולדון בקצרה בהשלכותיהן. החלטות אלו קבעו עובדות בשטח והשפיעו על מכלול היחסים שבין ישראל ה"כובשת" לבין האוכלוסייה הפלסטינית "הכבושה".

הר הבית – ביום השלישי למלחמת ששת הימים, השתלטו כוחות צה"ל על העיר העתיקה בירושלים, ובכלל זה גם על הר הבית. שר הביטחון דאז משה דיין, שהגיע למקום, ראה את דגל ישראל מתנופף מעל כיפת הסלע והורה להסירו מיד. שם ואז נקבעה עובדה: הר הבית, הרחבה הגדולה ובה מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע, נשארו באחריות הוואקף המוסלמי. וכך מתחם הר הבית מנוהל באופן רשמי על ידי משרד הווקף, אך נמצא תחת ריבונות ישראלית, יש נוכחות של משטרה ישראלית במקום, ויש אישור למבקרים ישראלים וזרים לעלות להר. בהחלטה זו נמנע עימות בין האסלאם ליהדות.

תקציב השטחים – ימים ספורים לאחר תום המלחמה החלו להתעורר הבעיות מן השטח. כבשנו אוכלוסייה וכעת נדרשו לה פתרונות מיידים בנושאים כגון אספקת דלק, מזון, תרופות, ושיווק התוצרת המקומית שנותקה מן השווקים שהיו לה בגדה המזרחית של ירדן. סגן שר הביטחון, רב-אלוף צבי צור, דן בדברים עם מנכ"ל משרד האוצר הד"ר יעקב ארנון, ויחד סיכמו השניים כי תקציב הפעולות בשטחים יהיה מרוכז, כנתח נפרד, בתקציב הביטחון, הגם שתקציב זה ישמש את פעילות כל משרדי הממשלה, בכל אחד מאזורי הממשל. החלטה זו, המיושמת עד היום, ביטלה את מעורבות שרי הממשלה בפעילות משרדיהם בשטח, ואפשרה ניהול מדיניות ישראלית-ביטחונית מרוכזת.

מזרח ירושלים והאגן הקדוש – החלטה מדינית זו של הממשלה והכנסת, לא העריכה את המשמעויות שתהיינה לסיפוח בזירה העירונית-ירושלמית ובמכלול היחסים עם העולם המוסלמי. החלטה זו היא שהציתה את ההתנגדות לשלטון הכיבוש הישראלי, במועד מוקדם יחסית לאחר תום המלחמה. האגן הקדוש נמצא בלב הסכסוך הישראלי-ערבי, וכל מחלוקת זניחה עלולה להפוך לתקרית בין-לאומית.

הגשרים הפתוחים – פתיחת גשרי הירדן לתנועת אנשים וסחורות לא הייתה תוצאה של החלטה ישראלית. הייתה זו יוזמה של התושבים הפלסטינים בגדה המערבית שחידשו את התנועה והעמידו את צה"ל בפני עובדה. ישראל החליטה לא למנוע את התנועה ולא להפריע להתנהלותה הסדירה, ועד מהרה אף הוחלט למסד זאת. התוצאה ברורה – כיבוש השטח לא ניתק את האוכלוסייה הפלסטינית שבשטח הכבוש מן העולם הערבי.

אי-התערבות – הנחת היסוד הייתה שאין עם ואוכלוסייה המוכנים לחיות תחת כיבוש. על כן מדיניות הממשל הישראלית השתדלה שלא להתערב, לא לשנות את אורח חיי התושבים, ובמידת האפשר להצניע את עצם נוכחות הממשל הישראלי. שלושה חודשים לאחר המלחמה עמדה להיפתח שנת הלימודים בשטחים הכבושים. משרד החינוך שלנו התכוון להחיל את תכנית הלימודים הישראלית, זו הנהוגה במגזר הערבי, על מערך בתי הספר בשטחים. כוונה זו הולידה את המאבק המקיף והראשון בין ישראל להנהגה הערבית המקומית. ידענו שאין בידינו אפשרות להקים מערך של אלפי מורים ומורות שיחליפו את סגל המורים המקומי הקיים. לבסוף נתקבלה מדיניות משרד הביטחון ובתי הספר המשיכו ללמד את התכנית הקודמת, לאחר פסילה מינימלית של ספרי הלימוד שנכללו בה.

לאחר יובל שנים מסתבר כי החלטות ישראליות אלו הטביעו חותמן על מערכת הממשל הישראלית, לטוב ולרע, ועיצבו את השליטה הישראלית בשטח ובאוכלוסייה עד היום.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך