מדינה מאפס, או אפס בהקמת מדינה

הקיפאון מרצון של הרשות הפלסטינית
תמונה של שפר בשחור לבן
ד"ר יונה שפר

"השלום. הפתרון הסופי. אלה הם מסעותיהם האינטלקטואליים של מיטב ההוגים במאמציהם האין-סופיים לחקור אפשרויות ממוחזרות ונוסחאות משומשות, ולהציע בעוז תכניות שאיש לא יעז ליישם" .

השלום באזורנו הוא בגדר תת-סוגה בסוגת המדע הבדיוני, בעיקר משום שהדיאלוג היחיד הוא בין ימין ושמאל, שמדברים עם עצמם ויחד שותקים לעבר הצד הפלסטיני. הימין והשמאל מתווכחים ביניהם על פתרונות ומתנהגים כאילו הצד השני אינו אלא ניצב במחזה ולבטח יסכים עם פתרון זה או אחר או יואיל בטובו לקבל פתרון בכפייה. האחד מוכן להידבר עם ערבים כדי לחיות עימם בדו-קיום במדינה דו-לאומית – בתנאים שנוחים לו כמובן – ואילו האחר תאב שלום שיעלים מעיניו את הערבים שמפריעים להזיותיו על ישות תרבותית מערבית ומתקדמת במזרח התיכון הפראי והנחשל. הצד האחד חולם להביא את אחרית הימים והצד האחר חולם להביא לכאן את המנטליות שמעבר לים.

הימין והשמאל כמוהם כשני אנשים שמתווכחים ביניהם מהי הדרך הטובה ביותר להזיז סלע מדרכם. הם אינם דוברים את שפתו של הסלע, אינם חולקים עמו היגיון ודרך חשיבה, אבל כל אחד מהם בטוח שדרכו היא הנכונה. באשר לסלע, הרי הוא טרוד בהישארות על מכונו ללא תזוזה. כל מעייניו נתונים לקיפאון על שמריו, וששני הזרים שנקלעו למקומו ושמנסים להכתיב לו את עתידו ימצאו להם מקום אחר ללכת בו.

וכאן טמונה הבעיה המרכזית, היא הקיפאון מרצון של הרשות הפלסטינית דווקא על סף הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית. לפלסטינים יש הזדמנות בלתי חוזרת להקים מדינה חדשה מאפס, להתחיל משהו חדש, לא להיות עוד חלק שמוכנס בכוח ותוך כדי קימוט לפאזל של ארצות ערב, אלא אבר חדש בגוף הערבי הנרקב, אבר שבו טמונים חיים חדשים. כל שדרוש להם לשם כך הוא להפנות גב אל "האומה הערבית המאוחדת" ולהחליט שעצמאות אינה רק השתחררות מן השליטה הישראלית אלא בעיקר אי-תלות במשעבדים האמתיים, הלוא הם הערבים שבשם האחדות המזויפת יעשו הכול כדי למנוע מאחד מהם להתקדם וכך לעזוב את "אחיו" ולהשאירם מאחור. אם לפלסטינים יהיו הרצון והאומץ להתוות את הדרך, ייתכן שאפשר יהיה לדבר על תחייה ערבית אמתית.

לפלסטינים יש הזדמנות להקים מדינה יוצאת דופן במרחב הערבי, מדינה שתשאף אל הקדמה, מדינה שתתנתק לא רק מן הדפוסים הפוליטיים הערביים אלא גם מן הדפוסים החברתיים, מדינה שתעודד את אזרחיה ללכת נגד הזרם במה שהפך להיות ביצה טובענית של אדישות, רפיון, רדידות מחשבתית וצביעות, ולחזור אל האוקיינוס שממנו שאבה התרבות הערבית: מקוריות, העזה, מתיחת הגבולות בדרך לתחומי ידע חדשים, חשיבה חופשית וריבוי נקודות מבט.

לכאורה, הדרך לכך קלה – פשוט לשנות דרכי חשיבה, כלומר לברוא את המחשבות בפסגת הגוף ולא במורדותיו. כפועל יוצא מכך, התאווה להרוג ולהיהרג תצטרך לפנות את מקומה לתאווה לחיות בכבוד ולמצוא את דרכי השלום שיובילו לכך. אוהבי המוות יהיו מוקצים ולא נאדרים.

כדי להתקדם יקודמו אנשים על פי מצוינות במעשיהם, לא על פי קשרים מצוינים והבטחות למצוינות. במסגרת זאת, פקידונים יחדלו להתנהג כאלוהים בתחומי אחריותם ומשרתי ציבור באמת ישרתו את הציבור ולא תמורת שוחד. לשם כך דרושה הנהגה מסוג חדש, לא עוד מנהיג יחיד שעל פיו יישק דבר או שיהיה בובה בידי "חבריו", אלא רב-משרתים של עמו שיעמוד בראש משרתים כמוהו. והרי בעבר נהגו הערבים לומר: "אדון השבט הוא משרתו".

מדינה ערבית חדשה תקדש את הוויכוח ואת ריבוי הדעות ותחנך את אזרחיה לכבד דעות שאינן לרוחם ולאתגר אותן במילים, לא בכלי נשק. אזרחיה של מדינה כזאת לא יחששו לומר את דעותיהם בפומבי, וכך יפחתו הצביעות והשקר (וחוקרי ספרות ערביים יעדיפו להתרכז בתוכן במקום בצורה כאשר הם דנים ביצירות שעוסקות בנושאים רגישים).

מדינה ערבית חדשה תדע גם להתייחס אל האדם כאינדיבידואל ולא כחלק מבית אב, חמולה או שבט, ותראה באישה כוח רציונאלי, מאגר של בינה ובעלת משקל שווה לזה של הגבר, לא בעלת חצי משכלו של הגבר, קישוט יפה בבעלותו של גבר ומכשיר מיני להשבעת תאוותו ולריבוי אוכלוסין.

מדינה ערבית חדשה תדע להוציא מקרבה מחנכים ומורים שידעו להדריך את תלמידיהם לעבר נאורות ואוריינות בכל תחומי הלימוד, בניגוד למצב דהיום שבו אנשי החינוך מתפארים במרומז ביתרון הידע שיש להם על פני תלמידיהם ורומזים כי אין להם סיכוי להגיע לדרגת הידע שלהם.

מדינה ערבית חדשה תאותת לערבים כי פניה לקדמה, ושהם יכולים להצטרף אליה או להניח לה להתנתק מהם.

ייתכן שהצעד הראשון, והקשה עד מאוד, בדרך למדינה שתוכל להאיר את הדרך ליתר העמים הערביים ובהמשך גם לעולם כולו, יהיה למצוא שם חדש למדינה. לא עוד שם מאומץ מפי זרים אלא שם ערבי מקורי. תהיה זאת התחלה של משהו באמת חדש, חדשני, שיתרחש אצל הערבים.

האם יש סיכוי שכל זה יתרחש? רק בחלומות בהקיץ, כנראה, או אם יופיע באזור נביא חדש שיצליח לסחוף אחריו המונים תוך כדי צליחת ניסיונות התנקשות, ואולי אם יהיו ישראלים בעלי חזון שיהיו מוכנים לקחת על עצמם את האחריות לזרוע את הזרעים הראשונים בקרב ערביי ישראל ומזרח ירושלים. עד אז, וייתכן שאף לתמיד, הפלסטינים ימשיכו להאשים את ישראל בכל תחלואיהם, ויהיו ישראלים שיאמינו להם. הרי רוב הישראלים אינם מעלים על דעתם שיש ביכולתם לתרום לשינוי חיובי אצל הפלסטינים, כי הם שבויים בקונספציה שלפיה אסור להתערב בענייניהם הפנימיים – שינהלו הם את עצמם ונקווה לטוב. הקונספציה הזאת הרסנית עבור הפלסטינים, והיא הרסנית גם עבור הישראלים. אילו רק ידעו.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. לשמאל ולימין יחדיו, לפי הכותב, יש הצעות ורעיונות לשלום לא ממש מעשיות.אם זה המצב לצערנו לא יהיה שלום בקרוב ולנצח נאכל חרב.

    1. אם התערבות שלנו תקרב השלום, צריך להתערב
      האלטרנטיבה גרועה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך