העגלה מלאה בכל טוב אך אין קונים

את החברה היהודית בישראל אפשר לחלק באופן סכמטי כך: א. יהודיות חרדית, הדוגלת בשלטון ההלכה ולכן סוגיית ההגשמה הציונית ומוסד המדינה לא ממש מעניינה, אלא אם יש מקום לנצל את משאבי המדינה לטובת טיפוח התיאוקרטיה שלה. יהדות זאת מאופיינת במוסדות קהילה חזקים ביותר, בלכידות חברתית איתנה ובכושר הישרדות גבוה מאוד. ב. דתיות לאומית, הדוגלת בשילוב חיים הלכתיים עם הגשמה ציונית אקטיביסטית. היא רואה במדינה כלי להגשמת תפיסת העולם שלה וצינור לדחיקת העידן המשיחי (קצת יותר מ"אתחלתא דגאולה"). יהדות זאת מאופיינת בחזון ובחוסן קהילתי עצום. יותר מכל סקטור אחר, היא רואה בעצמה "אני המדינה". ג. החילוניות הציונית (ובמובנים מסוימים המסורתיות הלא דתית), הדוגלת בחיים של רווחת הפרט, בתפיסה אינדיווידואליסטית המדגישה בעיקר את המרחב של האדם הבודד.

שתי הקבוצות הראשונות הנן אידאולוגיות וקולקטיביות ואילו האחרונה הנה דלה באידאולוגיה וענייה בקולקטיביות. ואם שתי הקבוצות הראשונות, הנחשבות עדיין למיעוט, מובילות כיום את המדינה ומאיישות את רוב תפקידי המפתח בה, הרי שהאחרונה, הנחשבת לרוב, מובסת בכל יום נתון הן במוסדות המדינה – הכנסת והממשלה על שלוחותיה – הן בתקשורת ובארגוני המגזר השלישי.

ניתן בהחלט להאשים את שתי קבוצות המיעוט הראשונות, אך את הסיבה העיקרית לתבוסה הזאת יש לתלות בחוסר האידאולוגיה של החילוניות הציונית ובהתנפצות התפיסה הקולקטיבית שלה לרסיסים. אבותיה של הציונות החילונית האידאולוגית קידשו את התפיסה הקולקטיבית ויצרו את הקבוצות והקיבוצים. תפיסה זו עשתה חיל שנים ארוכות עד לכניעתה המוחלטת לתפיסה הקפיטליסטית (לחובתה נאמר שגם נהגה שררה כאשר הכוח היה בידה). עם השנים הפכו הפרטה ועשיית הון – שהיו אויביה המשוקצים של החברה הקיבוצית – לאליליה של החילוניות. בני הדור החדש מאסו בגישה הקהילתית החונקת ופירקו את המוסדות החברתיים הישנים. כך בא הקץ על החילוניות האידאולוגית. החילוניות הבורגנית העירונית דגלה מאז ומתמיד באינדיבידואליזם ומושגי הקהילתיות היו ונשארו זרים לה לגמרי.

במקביל, החל משנות ה-80 המוקדמות של המאה הקודמת, חלה עלייה מטאורית בהשפעתן של החרדיות, האשכנזית והמזרחית, ושל תנועת ההתנחלות של הדתיות הלאומית. לשתי הקבוצות הללו הייתה תפיסה אידאולוגית ברורה וכל אחת מהן התקדמה בצעדי ענק לקראת מימושה. ככל ששתיהן התקדמו כך נסוגה לאחור החילוניות האידאולוגית. כך נכבשו שתיים מאבני היסוד של החברה היהודית בישראל – היהודיות והלאומיות. החילוניות החלה מתרוקנת לטובת הקפיטליזם המערבי, ולא בכדי היו מי שכינו אותה "העגלה הריקה", ביטוי שהוא סדין אדום בעיניהם של חילוניים המבקשים לשקם את מעמדה של החילוניות.

כתגובה להתדרדרות הזאת במעמדה של החילוניות החלו יוזמות שונות לשיקום מעמדה החברתי. מאמצים רבים הושקעו כדי להוכיח שהעגלה החילונית איננה ריקה כלל ועיקר והחל תהליך של מילויה מחדש באוצרות התרבות החילוניים הישנים. קבוצות וארגונים העומדים מאחורי יוזמות אלה הבינו שכדי לשקם את מעמדה של החילוניות יש למלא את העגלה גם בתכנים יהודיים ולאומיים. כך למשל החלה תנועת התחדשות מרשימה סביב חגי ישראל וסביב ערך הלמדנות היהודית, המזוהה עם חוגים דתיים בלבד. נעשה מאמץ לשלב בין חגי ישראל הקלאסיים לבין חגי ישראל החדשים, כמו ימי הזיכרון והעצמאות. גם התכנים של חגים אלה שיקפו שילוב של התרבות היהודית עם התרבות העברית המתחדשת. לרגע נראה היה כי קמה ועומדת תפיסה חילונית מגובשת וחדשה שתצליח להחזיר עטרה ליושנה.

אך הבעיה החדשה שנתגלתה הייתה קשורה פחות לאיכות ויותר לכמות. העגלה מלאה בכל טוב, אך אין קונים. החילוניות היהודית המתחדשת היא למרבה הצער נחלתה של אליטה מזערית ובעלת השפעה זניחה על החברה בהמוניה. בדומה לתנועות הליברליות בישראל, מספר חסידי החילוניות היהודית המתחדשת אינו עולה על כמה אלפים. ככה לא בונים חומה כנגד התיאוקרטיה האורתודוקסית.

דבר אחד יכול לכנס סביבו את ההמון החילוני והמסורתי לא-דתי, והוא אידאולוגיה חילונית, יהודית, ציונית והומניסטית. מאחר שהמונח "אידאולוגיה" הוכתם בצדק בתדמית שלילית במאה הקודמת, הייתי מחליף אותו במונח "חזון". היעדר חזון המלכד סביבו את ההמון הוא האויב העיקרי של היהדות החילונית. לשם ההמחשה, ישנו עניין אחד היכול להתקרב למושג חזון בקרב החילוניות הליברלית והוא תהליך השלום. הוא חשוב מאוד אך איננו מספיק. הוא גם נתפס בטעות או בנבזות כנחלתם של שמאלנים, שמידת הנאמנות שלהם לערכי היהדות וארץ ישראל מוטלת בספק. מחזון השלום שבין ישראל לבין פלסטין כנראה שלא תצמח ישועתה של היהדות החילונית (אפילו לא אתחלתא דגאולה).

חזון העצמות הכמעט יבשות של החילוניות צריך להכיל שני מרכיבים הכרחיים: יהודיות פלורליסטית ולאומיות הומניסטית. שני המרכיבים הללו עשויים לשמש חלופה מכובדת לשתי האידאולוגיות של המיעוט השולטות כעת בישראל. את החזון הזה יש לבנות עם הציבור החילוני והמסורתי העממי. התורה העממית לא יכולה לצאת מבתי המדרש החילוניים האקסקלוסיביים. התפיסה העממית, החסרה כל כך, תלכד סביבה את הרוב בישראל, תשקם את מושגי הקולקטיביות והקהילתיות ותחלץ את הרוב מזרועות המיעוט החרדי, דתי, לאומי, כפייתי. אז למה אנחנו מחכים?!